פגמי אופי או מנגנוני הגנה? למה קשה לוותר דווקא על מה שהגן עלינו

הפער הזה, בין הרצון להשתנות לבין הקושי בפועל, לא נובע מחולשה או מחוסר רצינות. הוא נובע מכך שאנחנו מבינים לא נכון מה זה בעצם "פגם אופי". פגם אופי הוא, ברוב המקרים, מנגנון הגנה: תגובה נפשית שנבנתה כדי לשמור עלינו מכאב, ורק עם הזמן הפכה לדפוס שגובה מחיר. ברגע שמבינים את זה, הקושי לוותר עליו מקבל פתאום היגיון.

במאמר הזה נראה איך שתי שפות - שפת ההחלמה ושפת הפסיכולוגיה - מתארות בדיוק את אותה תופעה, ולמה דווקא ההבנה הזו היא שמאפשרת שינוי אמיתי.

מהו פגם אופי, ולמה הוא לא באמת "פגם"?

בשפת תוכנית 12 הצעדים, "פגם אופי" הוא תכונה או תגובה חוזרת שמפריעה לנו לחיות בשלום עם עצמנו ועם הסובבים אותנו: כעסנות, שליטה, ריצוי, קנאה, נטייה להסתיר. המילה "פגם" נשמעת מוסרית, כמעט מאשימה, וזו בדיוק נקודת המכשול. היא גורמת לנו להסתכל על התכונות האלה כעל אויבים שצריך למגר.

אבל אם נתבונן בהן מקרוב, נגלה שהן לא נולדו כדי להזיק. הן נולדו כדי לעזור. ברוב המקרים פגם אופי התפתח בתקופה שבה לא היו בידינו כלים אחרים להתמודד עם חוסר ביטחון, דחייה או פחד - והוא היה הפתרון הטוב ביותר שהיה זמין באותו רגע. במובן הזה הוא לא היה כישלון, אלא הישרדות. בדיוק כפי שאנחנו רואים כשמבינים שהתמכרות היא לרוב ניסיון למלא חסר רגשי עמוק, גם פגם האופי הוא ניסיון מגושם לשמור על עצמנו.

למה פגם אופי הוא בעצם מנגנון הגנה?

הפסיכולוגיה קוראת לאותה תופעה בשם אחר: מנגנון הגנה. מנגנוני הגנה הם תהליכים נפשיים, לרוב לא-מודעים, שתפקידם להגן עלינו מפני חרדה ומפני רגשות שקשה לנו לשאת. את המושג הניח זיגמונד פרויד, ואילו בתו, אנה פרויד, היא שסדרה, סיווגה והעמיקה אותו בספרה הבסיסי "האני ומנגנוני ההגנה" (1936), שבו מיפתה עשרה מנגנונים כאלה.

וכאן מתגלה הגשר: מה שתוכנית ההחלמה מכנה "פגם אופי", הפסיכולוגיה מכנה "מנגנון הגנה". אלה שתי מילים לאותו דבר בדיוק. ההבדל הוא רק בזווית - האחת מוסרית-רוחנית, השנייה קלינית - אבל שתיהן מצביעות על אותה אמת: אלה תגובות שנבנו כדי לשמור עלינו. ההבנה הזו משנה הכול, כי היא מוציאה אותנו ממאבק של "טוב מול רע" ומכניסה אותנו לעבודה של הבנה וחמלה. זה גם ההבדל בין דפוס בודד למנגנון שלם של שחזור חוזר, שבו אנחנו מריצים את אותה תגובה שוב ושוב בלי לבחור בה. לרוב דווקא הבושה היא זו שמחזקת את מה שניסינו לשחרר, וכל ניסיון להסתיר אותה רק מהדק את הדפוס.

אילו פגמי אופי הם מנגנוני הגנה נפוצים?

כשמסתכלים על התכונות שאנחנו הכי מתביישים בהן דרך העדשה הזו, מתגלה שכל אחת מהן מילאה פעם תפקיד מגן:

כעס סיפק תחושת כוח והגנה כשלא ידענו לבטא פגיעוּת. הוא הרחיק אחרים ושמר עלינו מדחייה - אבל גם חסם קרבה. שליטה העניקה אשליה של יציבות בעולם שנחווה כלא-צפוי; היא הפחיתה חרדה, אך גבתה מחיר של עייפות וחוסר אמון בזולת. ריצוי נולד מתוך פחד מנטישה; הוא שמר על הקשרים שלנו, אך טשטש לחלוטין את הצרכים האישיים שלנו. רחמים עצמיים העניקו נחמה רגעית ותחושת משמעות, אך שימרו תקיעות. ניתוק רגשי אפשר לנו להימנע מכאב כשהרגש היה מאיים מדי, אך הרחיק אינטימיות. הימנעות ודחיינות הגנו מפני כישלון ובושה, אך עצרו כל צמיחה אפשרית. מתחת לכעס, למשל, מסתתרת כמעט תמיד פגיעוּת - נושא שחוזר בשיחות על המעבר מכעס לאהבה.

כשמתבוננים כך, מתברר שהתכונות האלה לא היו אויבים - הן היו פתרונות. פתרונות זמניים שהפכו עם הזמן לדפוסי חיים קבועים, גם כשהמציאות שיצרה אותם כבר מזמן חלפה. הצורך בפרפקציוניזם, למשל, הוא לרוב שליטה שלבשה צורה של מעלה, כפי שראינו כשדיברנו על הדרישה הבלתי-אפשרית להיות מושלמים.

האם כל מנגנוני ההגנה נולדו שווים?

לא, ובדיוק כאן העבודה נעשית מדויקת יותר. הפסיכולוגיה מבחינה בין מנגנוני הגנה ראשוניים (פרימיטיביים) לבין מנגנוני הגנה בשלים. הראשוניים פועלים בגסות ומעוותים את המציאות כדי לשמור עלינו: הכחשה שמוחקת עובדה כואבת, פיצול שרואה את העולם בשחור-לבן, או השלכה שמעבירה לאחר את מה שקשה לנו לשאת בתוכנו. הם יעילים לטווח קצר, אך גובים מחיר כבד בקשר עם המציאות ועם הזולת.

מנגנונים בשלים, לעומת זאת, מגנים עלינו בלי לנתק אותנו מהמציאות. סובלימציה ממירה דחף גולמי לאפיק יוצר; הומור מאפשר להחזיק כאב בלי להישבר; דחייה מודעת - לשים רגש בצד עד שיהיה מקום לטפל בו - שומרת על תפקוד בלי להכחיש. אלה אותם צרכים בדיוק, בלבוש בוגר יותר.

ההבחנה הזו משנה את הבנת המטרה. עולם בלי הגנות אינו קיים ואינו רצוי; מנגנוני הגנה הם חלק בריא מהתפקוד הנפשי. העבודה אינה למחוק אותם, אלא לזוז מהקצה הראשוני אל הבשל. במונחי הצעד השישי, "הסרת" פגם האופי היא לרוב לא מחיקה שלו אלא הבשלה שלו: השליטה הכפייתית הופכת לאחריות מדודה, הכעס המתפרץ הופך ליכולת להציב גבול נקי. אנחנו לא נפרדים מהאנרגיה - אנחנו נותנים לה צורה שמשרתת אותנו.

למה כל כך קשה לוותר עליהם?

עכשיו אפשר להבין למה הצעד של "נכונות לוותר" רחוק מלהיות מובן מאליו. לוותר על פגם אופי פירושו לוותר על דרך מוכרת להתמודד עם החיים - גם אם הדרך הזו כבר לא משרתת אותנו. זה מרגיש פחות כמו שחרור ויותר כמו גמילה: אנחנו נפרדים מקביים נפשיים שנשענו עליהם שנים, בלי לדעת עדיין איך נלך בלעדיהם.

כאן נכנס הבדל דק אך מכריע - ההבדל בין רצון לנכונות. רצון הוא משאלה: "אני רוצה להרגיש אחרת". אפשר לרצות שנים ולהישאר בדיוק באותו מקום. נכונות היא עמדה עמוקה יותר: "אני מוכן להיות אחר" - גם כשזה מאיים, כואב או דורש לוותר על משהו מוכר. הנכונות היא לא ביטחון שנדע להסתדר; היא הסכמה לצאת מאזור ההגנה המוכר ולשאת את אי-הוודאות. זו אותה תנועה פנימית שמופיעה כשמפסיקים להיאבק ומתחילים להרפות.

נקודה למודעות - הוויתור ירגיש בהתחלה כמו אובדן. כשמתחילים להרפות ממנגנון הגנה ותיק, עולה לרוב תחושת חוסר, ולעיתים אף חרדה קלה. זוהי תגובה צפויה: המערכת הנפשית נפרדת מכלי ויסות שהכירה שנים, ומזהה את המצב החדש כלא-מוכר. חשוב שלא לפרש את אי-הנוחות הזו כעדות לטעות, אלא כשלב מעבר טבעי - הגוף והנפש לומדים מחדש שאפשר להתקיים גם בלי ההגנה הישנה.

איך זה נראה בפועל: הסיפור של ר'

ר' הגיעה לטיפול כ"אחראית". בעבודה היא זו שלוקחת על עצמה הכול, בבית היא מנהלת את כולם, ובכל מערכת יחסים היא הצד שדואג, מתקן ומחזיק. מבחוץ זו נראתה כמו מסירוּת. מבפנים היא הייתה מותשת, כועסת בשקט על כך שאף אחד לא דואג לה, ובטוחה שאם תרפה לרגע - הכול יתמוטט.

בהתחלה היא תיארה את השליטה שלה כתכונה טובה. רק כשהתחלנו להתבונן, עלה מאין היא באה: בית ילדות כאוטי, הורה לא-צפוי, וילדה קטנה שלמדה שאם היא תשגיח על הכול, אולי לא יקרה אסון. השליטה לא הייתה פגם - היא הייתה מנגנון ההישרדות הגאוני של אותה ילדה. היא באמת שמרה עליה אז.

השלב הקשה היה להכיר בכך שהמנגנון שהציל אותה בעבר הוא אותו מנגנון שחונק אותה עכשיו. שהשליטה שקנתה לה ביטחון בילדות היא זו שמונעת ממנה, כמבוגרת, לתת לאחרים להתקרב. ר' לא נלחמה בשליטה ולא ניסתה "לתקן את עצמה". היא פשוט התחילה, בכל פעם מחדש, להרשות לעצמה להיות נכונה: לתת למשימה אחת ליפול, לא לענות מיד, לשבת עם אי-הנוחות של לתת למישהו אחר להחזיק. זו לא הייתה תעוזה דרמטית, אלא הסכמה שקטה. וזו בדיוק הייתה נקודת השינוי - מהסוג שאני פוגשת שוב ושוב בעבודה הטיפולית בקליניקה.

כשאנחנו רגילים להיות מי שמחזיקים הכול, קבלת עזרה עלולה להרגיש כמו אובדן שליטה. אבל ההבדל בין תלות מיטיבה לקו-תלות אינו בין להישען לבין להסתדר לבד, אלא בין קשר שיש בו מקום לצרכים ולגבולות שלנו לבין קשר שבו אנחנו מוותרים עליהם כדי לשמור על הקרבה.

איך עובדים עם פגם אופי כמנגנון הגנה

המעבר מהבנה לשינוי עובר בארבעה מהלכים, שאפשר לחזור אליהם שוב ושוב:

1. לזהות את התפקיד שההגנה מילאה. במקום לשאול "איך אני נפטר מזה", לשאול "ממה זה שמר עליי פעם?". ההכרה בכך שההגנה הייתה אדפטיבית בהקשר שבו נולדה - פתרון הגיוני לילד או לאדם שלא היו לו כלים אחרים - מוציאה אותנו מהבושה ומאפשרת להתבונן בלי להאשים.

2. להכיר בכך שהיא כבר לא משרתת. מה שהגן עלינו בעבר גובה מאיתנו מחיר בהווה - בקרבה, באמון, בחופש. ההכרה במחיר הזה היא שמייצרת את המוטיבציה האמיתית לשינוי.

3. לבחור נכונות במקום רצון. לא "אני רוצה שזה ייעלם", אלא "אני מוכן לשאת את אי-הנוחות של החיים בלי זה". נכונות היא הסכמה להשתתף בשינוי, לא רק לייחל לו.

4. מודעות בזמן אמת, ואז בחירה אחרת. שני דברים מזינים את השינוי בפועל. הראשון הוא מודעות: מנגנון הגנה משגשג כל עוד הוא פועל אוטומטית, ועצם הזיהוי שלו ברגע שהוא עולה - "הנה השליטה שוב", "הנה הדחף לרצות" - מפשיט ממנו חלק מכוחו. השני הוא ביטחון: ככל שאנחנו מרגישים בטוחים יותר ופחות ביקורתיים כלפי עצמנו, כך פוחת הצורך שההגנה נועדה למלא. על שני אלה אפשר לעבוד, ומתוכם נפתח החלון לבחור, ולו פעולה קטנה אחת, אחרת.

מהעבודה הטיפולית - מודעות מפרקת אוטומטיות. מנגנון הגנה שנשאר סמוי פועל כמו תוכנה שרצה ברקע. ברגע שאנחנו מצליחים לשיים אותו בזמן אמת ("זה הריצוי שמדבר עכשיו"), הוא מאבד את האוטומטיות שלו ונפתח חלון קטן של בחירה. זו הסיבה שהעבודה מתחילה תמיד בזיהוי, לא במאבק: אי אפשר לשנות מה שלא רואים.

תרגיל מעשי לעבודה עצמית

בחרו תכונה אחת שאתם רגילים לחשוב עליה כ"פגם" שלכם - נטייה לשלוט, לרצות, לכעוס או להתנתק. על דף, ענו על שלוש שאלות: ראשית, ממה התכונה הזו שמרה עליי בעבר, ואיזה צורך היא מילאה? שנית, איזה מחיר היא גובה ממני היום - במה היא פוגעת בקרבה, באמון או בחופש שלי? ושלישית, מהו צעד קטן אחד של נכונות שאוכל לעשות השבוע - פעולה אחת שבה אבחר לא לפעול לפי ההגנה הישנה, ואשב עם אי-הנוחות שתתעורר. אין צורך לפרק את המנגנון בבת אחת; די בכך שנתחיל לראות אותו כפי שהוא.

מזיהוי להיפרדות: המקום שבו ההגנה באמת מתפרקת

לראות שפגם האופי הוא מנגנון הגנה זו תחילת הדרך, אבל ההיפרדות ממנו מתרחשת לרוב לא לבד מול המסך. מנגנוני הגנה נבנו במערכות יחסים, והם מתפרקים במערכות יחסים - במרחב מלווה ובטוח, שבו הדפוס עולה אל פני השטח, אפשר לזהות אותו בזמן אמת, ולקבל עליו מענה מעשי צעד אחר צעד. בקורס שאני מנחה אנחנו לוקחים את העקרונות שתוארו כאן והופכים אותם לעבודה חווייתית ומעמיקה, במסלולים נפרדים לנשים ולגברים - משום שההתמודדות שונה במהותה, וההיפתחות העמוקה ביותר נולדת במרחב שבו כולם נמצאים באותה דרך.

לפרטים והרשמה לקורס לנשים | לפרטים והרשמה לקורס לגברים

מקורות

המושג "מנגנוני הגנה" מקורו בזיגמונד פרויד; אנה פרויד סדרה וסיווגה את עשרת המנגנונים בספרה "האני ומנגנוני ההגנה" (1936). מושג "פגמי האופי" והנכונות לוותר עליהם - מתוך ספרות תוכנית 12 הצעדים (צעד שישי).