מה שמשך אותי אליה אינו הפרופיל המלוטש אלא ההפך ממנו, וכך אמרתי לה - "את לא מביאה פילטרים, הכל יפה, הכל זורם, הכל יאכטות... את מביאה את החיים איך שהם, וזה גאולה". פרק ב' אחרי גירושין אינו פרס ניחומים על זוגיות שנכשלה, הוא נקודת פתיחה שבה אדם בוחר מה לקחת איתו ומה להשאיר.
לפני פרק ב' היו חזרה בתשובה שנמשכה שנים, עזיבת הבית עם תינוק בן תשעה ימים, עבודה בניקיון בתים, ואמונה שהיא "סוג ב'". אחרי זה היו שישה ילדים ועסק מהבית.
למי הפרק הזה מדבר?
- מי שהתגרשה ומרגישה שמעכשיו היא בדרגה שנייה בשוק.
- מי שיש לה בראש קול שאומר "אני יכולה יותר", ואין לה מושג מה לעשות איתו.
- מי שעשתה שינוי - בדת, בזוגיות, בקריירה - ונמדדת לפי מאיפה היא באה.
איך מרגישה ילדה שעלתה מארגנטינה למשפחה של שישה ילדים?
סיון נולדה בארגנטינה ועלתה לארץ כמעט בגיל שלוש, למרכז קליטה באשדוד. הוריה השאירו שם בית וחנות ועלו עם שישה ילדים קטנים, בלי שפה ובלי כסף, ושניהם הלכו לעבוד במפעל. מה שהניע אותם לא היה דת אלא אזהרה שאמרו להם: אם יישארו, הבנות יתבוללו.
שאלתי אותה איך זה לגדול כילדה של עולים חדשים, והיא לא ייפתה את זה. "קודם כל, בן אדם רוצה להרגיש שייכות תמיד... וכשאתה לא חלק, אז זה כל הזמן נמצא. גם אם לא מדברים על זה". על השאלה אם הרגישה לא חלק התשובה הייתה כן, ומה שנשאר ממנה הוא משפט אחד: "כל הזמן ניסיתי להוכיח את עצמי עד היום".
היא הרביעית מתוך שישה, בין שתי אחיות שהיו, במילים שלה, "מצליחנית" כל אחת. היא לא. "לא אמרו לי, את לא מספיק טובה, אבל הרגשתי לא מספיק טובה". זאת אותה דרישה פנימית להיות יותר מבינונית שלרוב אף אחד לא אמר בקול.
אמרתי לה שדווקא אני רואה בה עדינות, והיא תיקנה אותי מיד: "את רואה רגישות, לא עדינות". כשביקשתי לדעת איזו ילדה היא הייתה, התשובה הייתה "קולנית" - תמיד רצתה להישמע.
מה גרם לסיון דרמון לשמור שבת ראשונה בגיל 22?
הניצוץ הראשון הגיע בגיל 16, בטיול שנתי, כשבחורה אחת פתחה ספר תהילים. "אמרתי לה, תלמדי אותי". כשנה אחר כך אותה בחורה כתבה לה בסידור איפה לעמוד ומה לומר. "אני זוכרת את הסידור הזה". שתי הפעמים נגמרו, והיא התגייסה.
השבת הראשונה קרתה כמעט במקרה. אחותה באה לישון אצלה בשבת וביקשה שלא תדליק טלוויזיה ולא תהיה עם טלפון. אחותה הלכה הביתה בשתים עשרה בצהריים, ואז, במילים שלה: "שמרתי עד שתיים עשרה בצהריים, אני לא אשמור? כאילו, אני לא אסיים את השמונה". זו לא הייתה החלטה, זה היה חישוב של רגע.
שאלתי אותה מאיפה בא הרעיון להמשיך, אחרי בית שהיא עצמה מתארת כבית של כלום, ומה שקרה אחרי זה הוא הדבר שאני חוזרת אליו בשיחה הזאת. "נדלקה לי נורה, שאמרתי, או, שבת זה לא קשה. כל הזמן בתור חילונית את שומעת שבת זה קשה... אז אמרתי, שבת זה לא קשה... לעבוד בשמש, בבטון זה קשה". אמרתי לה שמה שקרה שם הוא שהיא שברה את האמונה הזאת, וממנה נפתח הכול.
אחר כך נפתחה מדרשייה מתחת לבית, והיא הגיעה לשיעור פעם בשבוע - בגופייה ומכנסיים, בלי להפריד חלב ובשר, ועל קטנוע. "על פניו, אני מבחינתי הייתי שומרת שבת... אבל לא, זה היה תהליך".
במשרד היא כבר הגיעה פעם בחצאית ופעם במכנסיים, ואז, כשהכירה את בעלה הראשון, הם החליטו יחד שהוא ייקח כיפה קבוע והיא חצאית קבוע.
למה היא יצאה מהבית תשעה ימים אחרי הלידה?
כי היא ידעה שזו נקודת האל-חזור. "אני יודעת שזה הסוף, כי... ברגע שאני מגיעה לבית של ההורים שלי, זה אל-חזור מבחינתי". לפני הרגע הזה היו הריון שהרופאים המליצו להפסיק וזוגיות שלא החזיקה.
בהריון הראשון, בחודש החמישי, הרופאים אמרו לה להפסיק אותו. לדבריה נאמר לה שספק אם תגיע לחודש תשיעי, ושאם תגיע, התינוק עלול להיוולד מת או עם מגבלה. היא לא קיבלה את זה, ועשתה מה שנראה לה היחיד שאפשר: "הלכנו, הרמנו את כל הרבנים על הרגליים". כולם אמרו לה להמשיך, והיא המשיכה, והתינוק נולד בריא ושלם. זו הייתה ההכרעה שלה באותו רגע, לא כלל שמתאים לכל אישה בחדר ההתייעצות הזה.
במקביל הזוגיות שלה כבר לא החזיקה, ובעלה הראשון, לדבריה, לא תמך. על הכוח שהיה לה שם היא אומרת: "אני לא יודעת מאיפה היו לי כוחות... זה כוח שהשם נותן". אמרתי לה בתגובה את מה שאומרים בתוכנית 12 הצעדים - שמתפללים לדעת את רצונו של בורא עולם ושהוא ייתן את הכוח לבצע את זה - וזה בדיוק מה שהיא תיארה: הניסיון והכוח הגיעו מאותו מקום.
תשעה ימים אחרי הלידה, יומיים אחרי הברית, היא לקחה את התינוק ואת העגלה ועזבה את הבית. התגובה שלי הייתה "וואו, אחרי לידה", וזה בדיוק מה שהיה. היא הגיעה לשם בכניסת שבת.
איך נראית הישרדות של אם חד הורית?
שאלתי אותה מה עובר לה בראש כשהיא עובדת במשק בית, והתשובה הייתה מילה אחת, שלוש פעמים: "הישרדות". גרושה עם תינוק, בן זוג לשעבר שלדבריה לא שילם מזונות, ילד במעון וחשבונות לשלם. "כסף מאוד קל, כסף זמין" - יום ואחר כך יומיים בשבוע.
הדימוי שנשאר אצלי מהשיחה: "זה כמו החתולה, נעמדת על הרגליים האחוריות, ועושה מה שצריך, גם אם זה לנקות בתים של אנשים אחרים...". היא התגוררה תקופה קצרה אצל ההורים ונעזרה בהם עם הילד, אבל שילמה שכר דירה מכספה.
אחרי תקופה היא החליטה לעצור את המעגל, ירדה מקצבת ביטוח לאומי ומצאה עבודה במשרד באשדוד. היא מתארת את זה כהחלטה ולא כאירוע: "אני מחפשת עבודה נורמלית, ומתחילה את החיים שלי מההתחלה".
למה "סוג ב'" היא התחושה שנכנסת איתנו לפרק ב' אחרי גירושין?
את בעלה השני היא הכירה דרך המשרד שעבדה בו. הוא היה בהליכי גירושין וחיפש אישה דתייה, ומישהו אמר לו שיש בקומה חמש גרושה עם ילד. התכתבו שבועיים, ואחרי שלושה חודשים הוא הציע נישואים. הוא גדול ממנה בכמעט עשר שנים, ולו שני בנים שהיו אז בני חמש ושבע, כשבנה היה בן שנתיים.
כאן בא המשפט שהכי נחרט לי מהשיחה הזאת. "חשבתי שאני סוג ב'". בדיעבד היא קוראת לזה התפשרות - "מי ייקח אותי גרושה עם ילד?" - ומיד מוסיפה את ההפך: "אל תוותרי לעצמך, אני אומרת לך".
סיפרתי לה שאני הייתי נשואה שלושה חודשים, בעולם הדתי, לפני שלושים שנה, ושאז גרושה הייתה "כאילו הבאת פצצת אטום לאנושות". לא רציתי להתחתן עם אדם דתי בגלל זה בדיוק, ובסוף התחתנתי עם בעלי ולא היה אכפת לו. את הנושא הזה אנחנו מעלות כאן שוב ושוב, כי פרק ב' אינו הנחה שמקבלים, והיא עצמה מביאה את ההבחנה שהיא למדה: "זיווג ראשון זה משמיים, זיווג שני זה לפי המעשים".
היא התחתנה מהשכל ולא מהלב, ואומרת את זה בלי להתנצל: "שמתי פס על הלב... הוא מתנהג יפה לבן שלי, הוא מתנהג אל היפה, יפה". מה שהיא חיפשה היה "עיניים טובות". הרגש הגיע אחר כך - "בסוף כשהתחתנתי, היה לי רגש" - וזה בדיוק מה שנשים בפרק ב' צריכות לשמוע לפני שהן מודדות את עצמן מול זוגיות ראשונה.
מה קרה כשהקול אמר לה "את יכולה יותר"?
אחרי שנולדה בתה היא עשתה עם בעלה דיל: היא בבית, הוא מפרנס. זה היה החלום שלה, והוא החזיק, במילים שלה, את היומיים הראשונים. "מהר מאוד אני מגלה שאני ביד אחת מחזיקה סמרטוט, ביד השני עם הגב כל היום". היא מקפידה להוסיף שמי שאוהבת את זה שתעשה את זה - אצלה זה לא התאים.
הקול לא עזב: "סיון את יכולה יותר" - ובלי לדעת מה. "לא ידעתי מה אני אעשה כשאני גדולה, וכבר הייתי גדולה, הייתי כבר קרוב לגיל 30". כששאלתי אם זו השליחות שלה, היא אמרה שחיכתה לה. זה המקום שבו אמהות נתקעות בין אשמה לתחושת בזבוז, וסיון לא נתנה לזה שם רוחני אלא תיארה משהו שרוצה להתפרץ החוצה.
איך הקורונה הפכה טיקטוק לעסק?
נדמה לי שהערתי שם שבינתיים היא מביאה ילדים ויוצאת הביתה, ובמילים שלה היא נשארה עקרת בית - החיפוש נדחק והשגרה המשיכה. הקורונה היא שפתחה את הדלת. ארבעה ילדים בבית, בלי מרפסת ובלי טלוויזיה, והיא פתחה טיקטוק כדי להעסיק אותם. התגובות הפתיעו אותה: "לא ידעתי שאני מעניינת". משם זה התגלגל לשיתופי פעולה, ואז להבנה המעשית שהפכה את הכול: "אם אני יכולה למכור לה את המטפחות, אני יכולה לפתוח עסק בעצמי ולמכור אותו בעצמי".
בשנים שאחרי נפתח לה עולם של לימוד - "פתאום נהייתי תלמידה מושבעת" - קורסים, NLP ואחר כך מאסטר. בעלה אישר כל אחד: "כמה זה עולה? חמשת אלפים, קחי... נסתדר, יהיה בסדר".
היום היא עושה ייעוץ עסקי לנשים בשלוש שכבות - עסקי, שיווק דיגיטלי, והחלק הרגשי, כי "לא משנה כמה העסק שלך יהיה טוב, אם יש לך כבן אדם פחדים, אמונות, טראומות, את לא מאמינה בעצמך".
מה המחיר של אישה דתייה שנראית ברשת?
המחיר אינו תיאורטי, והוא עולה גם בשיחות אחרות שלי עם נשים דתיות שיוצרות תוכן ברשת. סיון מספרת על חשבונות פיקטיביים, על הערות שהיא נראית "כמו נשות הטליבן", ועל המשפט שמסכם אותו: "אצל החילונים אני רבנית, ואצל בבני ברק אני חילונית, אני שיקצה, הכל יחסי בחיים".
הפגיעה אצלה היא בעיקר על הדת, וזה המקום שבו מי שעשתה דרך נמדדת לפי נקודת ההתחלה. את אותו מבט פגשתי גם בשיחה שלי עם משדרנית טלוויזיה שחזרה בתשובה.
איפה הביקורת נגעה בילדים?
בשלב מסוים זה נגע בילדים: גן לא קיבל את בתה הקטנה בגלל הנוכחות ברשת.
שאלתי אותה מה בעלה אומר ברגע כזה. הוא אמר לה לעזוב - "עזבי, הם לא זוכים בילדה" - והיא מודה שהאגו שלה לא נתן לה: "בואו תראו את הדרך שעשיתי... איך אתם לא רואים את זה?". בתגובה לאותה דחייה היא מציבה את מה שעשתה בשביעי באוקטובר, כששלחה לנשים מארזים עם מטפחות במתנה - "רק תבואי, רק תשמרי, רק שבת".
גם בבית זה לא היה מובן מאליו. בעלה התקשה עם הלייבים ופנה לרב שלו, והרב אמר לו שהיא מחפשת תשומת לב, ושאם אינו יכול לתת לה אותה, שיניח לה. היא מברכת את הרב עד היום.
האם אישה דתייה יכולה להיות ברשת, והלכה לפרט מול הלכה לכלל
ההכרעה אצלה הייתה פרטנית ולא כללית, והיא מדגישה את זה בעצמה: "אם שואלים עכשיו בשיעור תורה, אז ברור שזה אסור. אבל כששואלים פרטני, כשהרב מכיר את המשפחה ויודע את הצרכים... הלכה לפרט זה לא הלכה לכלל".
מהצד שלי אני מכירה את ההתלבטות מבפנים. התרחקתי ממדיה שנים, ומה שהחזיר אותי אליה היה משפט שאמרו לי - שיש לי שליחות ושאני צריכה לתת את הידע שלי לעם ישראל. התחלתי עם שמונים אנשים ביוטיוב. סיון מנסחת את אותו עיקרון בדימוי שלה: "סכין זה טוב או רע? אם את חותכת סלט ירקות לילדים שלך, זה טוב, אבל אם את לוקחת סכין ורוצחת מישהו...".
מה קרה כשהביקורת הגיעה מבפנים?
ביקשתי ממנה לספר על משהו שתפס אותה, והיא לא בחרה בתגובה מהאינטרנט. רבנית שלשיעורה היא מגיעה חמש שנים ביקשה ממנה, בעדינות, לרכך את השפה. "זה לא נעים לקבל ביקורת, לא משנה ממי", והיא אומרת מה זה החזיר לה: "זה מחזיר אותי לילדה הקטנה, שאת לא מספיק, לא מספיק טובה בבית ספר". אותה תחושה מהילדה הקטנה בבית הספר, אחרי כל הדרך.
החשיפה הכי גדולה שלה בפרק אינה הצלחה אלא עבר. "אספר לך סיפור הכי חשוף שלי עד כה" - היא הייתה יורקת ברחוב, והפסיקה כשהתחילה ללבוש חצאית במשרד. זה אותו קו שעובר דרך כל הפרק: שינוי בהדרגה, מבחירה, לא מתוך פחד.
מה סיון דרמון ביקשה להשאיר למי שמאזין?
מה שהיא ביקשה להשאיר הוא היכולת להאמין בעצמה גם כשאומרים לה שהיא לא מספיק, ובמילים שלה: "אני עושה את מה שאני עושה כי אני האמנתי בעצמי ואני מאמינה בעצמי, ולא ויתרתי. כי יכולתי לוותר גם בעסק הראשון שפתחתי, ויכולתי לוותר בזוגיות הראשונה... לא ויתרתי, לא על עצמי ולא לעצמי". אני סיימתי במה שאני מאחלת לנשים שמתגרשות ושקשה להן: לדעת שיש אמונה, ושיש פרק ב'.
מי היא סיון דרמון?
סיון דרמון, בת 41, יועצת עסקית ואושיית רשת, אמא לשישה. נולדה בארגנטינה ועלתה לארץ כמעט בגיל שלוש, למרכז קליטה באשדוד. חזרה בתשובה בהדרגה מגיל 22, עזבה את הבית עם תינוק בן תשעה ימים והתגרשה, ובנתה את עצמה מעבודה בניקיון בתים ועד עסק עצמאי.
לדבריה 12 שנה בדיגיטל - העסק העצמאי נולד בקורונה, אבל העבודה ברשתות קדמה לו בשנים - למדה NLP עד רמת מאסטר, ומלווה בעלות עסקים בשלושה מישורים - פתיחה וניהול של עסק, שיווק דיגיטלי ברשתות, והחלק האישי והרגשי. אפשר ליצור איתה קשר בטלפון 052-351-2259.
כשהשיחה הזאת מצביעה על משהו שלך
גירושין, הישרדות כלכלית ותחושה של לא להיות מספיק הם שלושה דברים שקל יותר לספר עליהם בדיעבד מאשר בזמן אמת. מי שזיהתה כאן את עצמה או אישה שאכפת לה ממנה מוזמנת להשאיר לי פרטים. לא צריך לדעת מה לבקש כדי לפתוח שיחה.
שיחות נוספות בכיוון הזה: הדרך מדוגמנות למנטורית חסידית, ומהזווית של נושאים שנחשבים טאבו בעולם הדתי, השיחה שלי עם הרב מאניס פרידמן.
איפה עושים את העבודה הזאת לעומק
אני ד"ר אפרת לירז, והעבודה שסיון מתארת בשכבה הרגשית - הפחדים, האמונות והסיפורים שאדם מספר לעצמו - היא בדיוק מה שאני מלמדת בקבוצות שלי. מי שזיהתה כאן את הילדה שהרגישה לא מספיק טובה מוזמנת לקורס 12 הצעדים לנשים ברוח התניא, ומי שמזהה את הילד שגדל להרגיש שהוא לא שייך מוזמן להילד הפנימי ו-12 הצעדים לגברים, כל אחד בקבוצה שלו.
הפרוטוקול השבועי שלי בוואטסאפ
פרק נגמר אחרי שעה, והשבוע נמשך. בקבוצה השקטה שלי בוואטסאפ אני מעלה כל שבוע פרוטוקול קצר לעבודה יומית ואת הנקודות שנשארו לי מהפרקים, ומי שרוצה את זה בין האזנה להאזנה מוזמנת להצטרף לקבוצה. את הקישור אפשר להעביר לכל אישה שהשיחה הזאת מתאימה לה.
