הקול הזה נקרא בחדרי ההחלמה האויב שבנו: אותו חלק שמשכנע אדם שאין בו כלום, שמסוכן לו להיראות קטן, ושהחומר הוא הדרך היחידה להרגיש בסדר. במילים של מאיר: "הוא אצלי היום בבגאז', הוא לא הנהג של החיים שלי". מה שהעביר אותו לשם לא היה טיפול יוקרתי ולא רגע של תובנה, אלא עגלת טאטוא ומטאטא ברחוב המסגר בתל אביב.
פתחתי את הפרק במילים "היום יש לנו סיפור של גלדיאטור של החלמה", והצגתי אותו כמו שאני רואה אותו: מסוחר סמים ועולם פשע ליקיר תל אביב, איש שחי החלמה ומביא החלמה לעולם. את הספר שלו קראתי ואי אפשר לעצור, ואני ממליצה עליו מאוד.
ביקשתי ממנו להתחיל מהילדות - איך ילד מתגלגל לעבוד על ספינה, איך הוא מתגלגל לעולם הפשע, ורק אחר כך להגיע ל-36 שנות ההחלמה. אני עושה את הפודקאסט הזה כדי להראות שאפשר לצאת מהתמכרות אל גאולה, ומאיר הוא ההוכחה שכל מי שרוצה יכול.
למי הפרק הזה מדבר?
- מי שמשוכנע שאחרי כל מה שהיה, אצלו זה כבר מאוחר מדי.
- מי שיצא מכלא או מגמילה ולא מוצא עבודה שהוא מוכן להיראות בה.
- מי שגדל בבית עם הורה אלכוהוליסט או מכור, והמסכה שלבש בילדות עדיין מחזיקה.
איך ילד בן שבע נהפך למזוודה שמעבירים ממקום למקום?
מאיר נולד וגדל בכפר שלם בתל אביב, במשפחה של ארבעה אחים ושלוש אחיות. אביו היה אלכוהוליסט כבד שייצר ערק בתוך הבית ומכר אותו, נעצר על כך ושוחרר שוב ושוב. "גדלתי כאילו בתחנת סמים", הוא אומר. הרווחה החליטה שקשה לגדל ילדים בבית כזה, והעבירה את כל האחים לפנימיות.
מה שנשאר ממנו אינו המעבר עצמו אלא האופן שבו הוא נעשה. אמו לקחה שלושה מהילדים באוטובוס לפנימייה בפרדס חנה בלי להסביר להם לאן, השאירה אותם, וכשראו שהיא הולכת הם רצו אחריה בוכים.
היא חזרה, ישנה איתם לילה אחד, ובבוקר נסעה. "זה היה בשבילי הפעם הראשונה שהרגשתי חוסר קבלה, וזה הביא לי את כל הקטע של נטישה, כי לא הכינו אותנו לזה".
שאלתי אותו בן כמה היה, כי מהתיאור לא היה ברור. "בגיל שבע", הוא אמר. לא הצלחתי להגיד על זה שום דבר חכם, רק "וואו".
מאיזה גיל הוא שם מסכה?
שאלתי אותו אם הוא זוכר את המסכות שהוא שם, והוא זכר. שם, הוא מספר, התחילה המסכה: "מגיל שבע כבר התחלתי לשים מסכות, כי לא קיבלתי את עצמי, רוצה לברוח מעצמי, כאילו אני מישהו אחר". המסכה שבחר הייתה מנהיג, ילד חזק, דומיננטי.
כששאלתי איזה ילד הוא היה, אלים או שקט, הוא תיקן אותי מיד: "בחיים לא הייתי אלים". הוא היה מנהיג שהעריכו אותו, לא שפחדו ממנו. אחרי שלוש שנים עבר לפנימייה בבני ברק, ואחר כך לפתח תקווה. את התקופה הזאת הוא מסכם במשפט אחד: "הרגשתי באותם זמנים של השלוש פנימיות האלה, כמו מזוודה שמעבירים אותה ממקום למקום". הבושה שמחזיקה את המסכה במקומה היא אותה בושה שתמנע ממנו, שנים אחר כך, לבקש עזרה.
למה נער בן 16 בורח לים?
בגיל 15 ומשהו הוא החליט לקחת את החיים לידיים, נסע ללשכת הימאים בחיפה, עשה את הבדיקות וקיבל תעודת ימאי. בגיל 16 יצא להפלגה ראשונה. שאלתי אותו מה עובר לילד בראש כדי להחליט להיות ימאי, והתשובה הגיעה בלי היסוס ובלי רומנטיקה: "לברוח. לברוח מהחיים שיש לי, מהכפר הזה, מהאבא האלכוהוליסט הזה".
הוא בחר לעבוד בסיפון דווקא כדי לא להיות סגור בחדר מכונות, ואהב את העבודה. בגיל 17 נפצע כשניסה לתפוס סולם שנשמט, ושתי אצבעות בידו נפגעו. הוא קיבל פיצויים, ולזמן מה ירד מהים.
בגיל 20, בחברת ספנות אחרת, היה רב מלחים - אחראי על כל צוות הסיפון - והצעיר ביותר בתפקיד הזה בצי. בכמעט עשר השנים האלה הוא למד אנגלית וספרדית בשביל לנהל צוותים, והסתובב ביפן, באוסטרליה, באפריקה, בדרום אמריקה ובאירופה.
שאלתי אותו ישירות אם בים הוא לא השתמש בסמים, והוא אמר שלא - שם מה שהיה זה אלכוהול, אחרי העבודה, עם צוות שרובו דובר ספרדית.
החיים האלה נגמרו מתוך שחיקה ולא מתוך אסון. "כל הריגושים שהיה לי בתחילת הדרך... זה כבר לא עשה את זה", הוא אומר. הוא חזר לכפר שלם בלי לדעת מה לעשות עם עצמו, וזה בדיוק המקום שבו ההצעה הבאה מצאה אותו.
מה קרה כשהחבר הגדול בשכונה הציע לו שותפות?
חבר ותיק מהשכונה, מהבולטים בעולם הפשע בארץ באותן שנים, הציע לו להיות שותף. מאיר, שלא היה לו מעולם תיק פלילי, מתאר את הרגע לא כפחד אלא כהחמאה: "חשבתי שזה כאילו זכות". הכישורים שהביא מהים התאימו בדיוק - לנהל אנשים, לתכנן לוגיסטיקה, להעסיק עובדים. התחנה שהוא ניהל בשכונת התקווה הגיעה למכירה של כמעט 1,200 מנות ביום.
איך הגיעו הסמים עצמם?
הסמים לא הגיעו מההתחלה. הם הגיעו מהלחץ של התפקיד: "מהלחץ התחלתי לנגוע בסמים, כאילו לברוח מזה". הוא השתמש בהרואין בלבד, יותר מחמישה גרמים ביום, וכששאלתי מה זה עשה לו הוא פתח ב"זה עשה טוב" ומיד נקב במה שבאמת החזיק אותו שם: "מנקה לך את הראש, מהלחצים, מהחרדות".
זה לא רק הנאה, זו בעיקר הקלה, ובדיוק כאן נמצא שורש ההתמכרות - לא התאווה, אלא מה שאי אפשר להרגיש בלעדיו.
מה קרה במאסר הראשון?
עצרתי אותו באמצע ושאלתי את מה שהציק לי: איך אדם שברח מהכפר אל הים, אל פתח אופק, מוצא את עצמו פתאום בתא, ולא נהפך קלאוסטרופובי. התשובה שלו הפכה את הכיוון - דווקא הים הרגיל אותו לחיות בחדר קטן בין ים לשמיים.
בסוף 1977 הוא נעצר עם השותף שלו, אחרי עסקה עם בלש סמוי וכסף מסומן שצבע את ידיהם בכחול בתחנת המשטרה. הוא קיבל שלוש שנים בפועל ושלוש על תנאי. גם בכלא היו סמים בחדר. הוא השתחרר ראשון, חזר לנהל את התחנות, ולא הרבה אחר כך השותף שלו נרצח. "היה מאוד קשה לי, ואני המשכתי. זה לא נתן לי להפסיק".
ב-1983 נעצר שוב. עורך דינו ביקש הסתכלות, הוא הועבר לחודש אשפוז בבית החולים אברבנאל, והרופאה שבדקה אותו קבעה שהוא מכור כבד והמליצה על גמילה. מרכזי גמילה לא היו אז בארץ, ולכן חצי שנה מהעונש עבר בבית חולים פסיכיאטרי בשער מנשה.
את הקמת מרכזי הגמילה בישראל שמעתי כאן מהצד של מי שבנה אותם. שאלתי אותו אם רצה להיגמל, והתשובה הייתה חדה: "לא רציתי, רציתי לברוח מהבית סוהר" - אבל החליט שלא ייגע בסמים כל זמן שהוא שם, מכיוון שהשופט התחשב בו.
ב-1985 נעצר בהולנד על יבוא וסחר, ועם חזרתו לארץ נעצר ונשלח למאסר שלישי. שנים אחר כך ביקש מחבר שנסע לכנס בהולנד להביא לו משם מדליה של 35 שנות ניקיון, וכשהראה לי אותה בהקלטה אמרתי שזה גלדיאטור, והוא אמר שזה ניצחון על העבר. מה שקורה לנפש מאחורי הסורגים כמעט מעולם אינו מה שנראה מבחוץ.
מה אמרה העובדת הסוציאלית במיון של כלא ניצן למאיר?
בכלא ניצן יושבת עובדת סוציאלית חדשה בתפקיד עם שלושה תיקים שלו על השולחן, וכולם סמים. היא מצביעה על כך שאין בהם פריצות ואין גנבות, אלא רק סמים, ומציעה לו לרדת למחלקה הטיפולית הראשונה שנפתחה באותה שנה בשירות בתי הסוהר. הוא סירב, רב איתה וביקש להישלח לכלא דמון, שבו היה לו מכר.
היא לא ויתרה: "מאיר, תשמע, דמון לא ייסגר, לא סוגרים את הבית הסוהר הזה, תרד למחלקה הטיפולית, לא טוב לך, תגיד להם". הוא הקשיב. "אני ויתרתי על מאיר, היא לא ויתרה עליי", הוא אומר. שאלתי איך קוראים לה, והוא נקב בשמה, אמר שהיא כתבה כמה מילים בספר, ושעד היום הוא מתקשר אליה לדווח על כל דבר טוב שקורה לו. הוא מצטט על כך משפט מהתוכנית, שאלוהים מדבר דרך אנשים, וקורא לה שליחה.
במחלקה התהפך אצלו הסדר: "התחלתי להבין שאין לי בעיית סמים, הבעיה שלי זה הרבה יותר דברים, חוסר קבלה, חוסר הערכה, דימוי עצמי". זאת ההבחנה שהפודקאסט הזה קיים בשבילה, והיא עולה גם בשיחה שלי עם בני יעקב על 12 הצעדים.
למה שנה נקי לא החזיקה?
הוא השתחרר נקי אחרי שנה, ואז נתקל בפער שהוא מתאר כטעות של התקופה: במחלקה בכלא לא ידעו שהאלכוהול הוא סם, ולכן בחופשות לא הזהירו אותו ממנו.
בחוץ, כשחבר מהתוכנית ראה בירות במקרר ואמר לו שאסור, זה נשמע לו כמו חומרה מיותרת. "למה בבית סוהר אמרו לנו שאין לנו בעיה של אלכוהול? אני יוצא בחוץ, אומרים לי, יש לך בעיה של אלכוהול".
הוא התרחק מהתוכנית ללמעלה משנתיים, המשיך לבלות במועדונים ולשתות, ואת המצב הזה הוא מתאר במדויק: "אני איבדתי את עצמי, אני תקוע, יושב על גדר רגל פה, רגל פה". זה לא חזר להתמכרות הכבדה, וגם לא היה החלמה. הדפוס שחוזר על עצמו לא דורש את אותו חומר, הוא דורש רק פתח.
הפתח נסגר ב-1 באוגוסט 1990. "אומרים שתי לידות לאדם, בראשון הזה אני נולדתי פעם שנייה", הוא אומר, והנוסח שהוא נותן לזה הוא נוסח של ויתור על ניהול: "באתי לתוכנית, מה שיגידו לי אני אעשה".
הוא גם הלך לקבוצה כל ערב, כי באותן שנים לא היו הרבה קבוצות. אני שומעת בתיאור הזה בדיוק את מה שקורה כשהכניעה נהפכת לכלי הטיפולי, ולא לכישלון.
איך עגלה ומטאטא ניצחו את האויב שבו?
ראש העיר דאז שלמה להט הגיע לפגישה פתוחה של הקבוצה במקלט, התרשם, והעביר אותם לחדר הישיבות בקומה השביעית בעירייה. כששמעתי על המעבר לקומה השביעית אמרתי עליו "איזה תותח", ואני עומדת מאחורי זה. אחר כך הוא שאל אותם מה עוד הם צריכים, והתשובה הייתה עבודות.
מאיר הסביר למה בכלל היה צריך שראש עיר יסדר עבודות: "אני היום לא יכול להגיש קורות חיים". שאלתי אם הרגיש שלא רוצים להעסיק אותו, והוא תיקן אותי - זה לא היה היחס של אחרים, אלא מה שהוא עצמו ידע שכתוב בעברו, ובאותן שנים עוד לא הייתה תפיסה של שינוי. להט סידר עשר משרות בטאטוא רחובות.
כאן קם האויב. "אתה עזבת אותי... עושים ממך מטאטא רחובות?" הוא מצטט את הקול בראשו. כל החיים, הוא אומר, התפקיד שלו היה להראות לעולם שיש בו משהו - כסף, מכוניות, הצלחה - "בשביל שלא יראו כמה קטן אני פה".
הוא לא הלך. ואז הוא נזכר במשפט מהתוכנית, "תהיה כנה ותחיה", הרים יד בקבוצה ואמר שהוא לא מסוגל לעשות את העבודה ושמי שרוצה ייקח אותה. אף אחד לא לקח.
בשלוש וחצי לפנות בוקר צלצל הטלפון. חבר מהקבוצה אמר לו שאוהבים אותו, שיהיה לו בהצלחה בעבודה, ושייפגשו בערב. הוא קם והלך - "בכוח שלו וברצון שלו, לא שלי" - קיבל עגלה, מטאטא ושקיות ניילון שחורות, וביקש רק שישלחו אותו למקום שאין בו הרבה אנשים. שלחו אותו לרחוב המסגר, שהיה אז מלא מועדונים וברים, ובתל אביב יצאה שמועה שמאיר נגמר.
מה ראה כשהחברים מהעבר עברו לידו?
החודשים האלה הם הלב של הפרק. חברים מהעבר יצאו מהמועדונים למרצדס ולבי.אם.וו, והוא עמד שם עם העגלה. "מאיר, היית במקום שלהם, היה לך את מה שיש להם, אולי גם יותר, אבל מה זה שווה? מה זה היה שווה? לא היה לך את מאיר". ואז בא המשפט שהחזיק את כל השיחה הזאת: "העגלה הזו, המטאטא הזה, קיבלתי את מאיר".
ההסבר שלו פשוט - "טאטאתי את עצמי מבפנים גם, לא רק את הרחובות" - וזאת כל התנועה של הפרק הזה: ההחלמה אינה מתחילה בהישג, היא מתחילה בפינוי.
מה עושה אדם עם סגירת מעגל?
אחרי כמה חודשים הציעו לו להיות מדריך ביחידה חדשה לטיפול בנפגעי סמים בשכונת התקווה - באותה שכונה שבה היו לו תחנות. הוא ראה בזה תיקון: "אנשים ישבו בבית הסוהר בגלל התחנות שלי, ואני יכול להראות להם שיש דרך ויש פתרון".
הוא סירב לעזוב את טאטוא הרחובות בשביל המשכורת הקטנה של מדריך, ומועצת העיר הצביעה במיוחד כדי שיוכל לעבוד בשני אגפים ולקבל שתי משכורות. "זה היה ניצחון ענק, העבודה הזאת בשבילי". הדרך משכונת התקווה אל גאולה עברה כאן יותר מפעם אחת.
מה קרה אחרי הכתבה בעיתון?
מה שבא אחר כך קרה מהר. ב-1992 בא לביקור מפקד מחוז תל אביב, אותו מפקד שבמאסרו הראשון חגגו את מעצרו, ומצא אותו עומד ומדריך.
עיתון כתב עליו כתבה, 120 מכורים התנקו עד אותו ביקור, ובעקבות ראיון אצל רפי רשף - שבו אמר שיש לו תוכנית אבל הוא לא מאמין שתתממש - פחות משלושה חודשים אחר כך ראש הממשלה מינה אותו לעבוד ברשות למלחמה בסמים. את המינוי ראש הממשלה הסדיר בשיחה עם שר האוצר, שבה נקבע התקציב שיאפשר לו לעזור לאנשים.
מה עשה עם התקציב שקיבל?
אחרי נסיעה לאירופה לראות איך אוספים מכורים מהרחובות, הוא הביא את הפרויקט לארץ והפך ניידת הסברה לניידת טיפולית שאוספת אנשים מהרחוב בלי תשלום ובלי תנאים, כולל בדיקות רפואיות ובגדים.
ב-1999 הוא ארגן והנחה כנס בבית הנשיא ויצמן עם 220 מכורים ומכורות נקיים מעל חמש שנים, והזמין את ראש העיר שסידר לו את עגלת הטאטוא להיות דובר. כשקיבל תעודת יקיר העיר תל אביב, הוא אומר, "כולם היו בשוק".
בשלב מסוים בשיחה אמרתי לו שאני רוצה לעשות תוכנית של הגלדיאטורים של "מהתמכרות לגאולה", ושהוא הגלדיאטור הראשי - 36 שנה, רק להיום. הוא לא לקח את זה לעצמו: "רק להיום, ברוך השם, אבל אני משרת".
לקראת סוף השיחה ביקשתי ממנו לומר משהו למי ששומע אותנו עכשיו ונמצא בתחילת הדרך. "מי שרוצה, יעשה הכול והוא יצליח", הוא ענה, והוסיף: "מי שאומר לא יכול, הוא לא רוצה".
אני לא שומעת בזה האשמה של מי שנפל, אלא את מה שהוא אומר על עצמו. מה שהחזיק אותו, כפי שהוא עצמו מתאר, לא היה כוח הרצון שלו אלא עובדת סוציאלית שלא ויתרה עליו וטלפון בשלוש וחצי לפנות בוקר.
בסוף אמרתי את מה שהשיחה הזאת השאירה אצלי בשתי מילים, "הכול אפשרי", והוא ענה את המשפט שבו הוא חותם, וגם הסיבה שהעמוד הזה קיים: "אם רוצים, אין זו אגדה".
מי הוא מאיר שרעבי?
מאיר שרעבי, יקיר העיר תל אביב, מחבר הספר מסע חיי - האומץ להשתנות ולשנות. גדל בכפר שלם בתל אביב, היה ימאי ורב מלחים בצי הסוחר, ואחר כך סוחר סמים שריצה שלושה מאסרים.
מ-1 באוגוסט 1990 הוא מכור בהחלמה ונקי, ומאז הדריך ביחידה לטיפול בנפגעי סמים בשכונת התקווה, עבד ברשות למלחמה בסמים בעקבות מינוי של ראש הממשלה, הקים ניידת טיפולית לאיסוף מכורים מהרחוב, והנחה כנס של 220 מכורים נקיים בבית הנשיא. הוא מרצה ומלווה אנשים בדרך להחלמה.
אפשר ליצור איתו קשר להרצאות ולרכישת הספר בטלפון 052-242-0220.
אם הנושא נגע במקום קרוב
הפרק נוגע בהתמכרות, בכלא ובנטישה בילדות, ולפעמים הוא נוגע במקום שעוד כואב. אם משהו כאן נגע קרוב מדי, אצלכם או אצל אדם שאכפת לכם ממנו, אפשר להשאיר פרטים, אין צורך להגיע עם החלטה או עם תוכנית, שיחה אחת היא התחלה מספקת.
שיחות נוספות בכיוון הזה: הבושה שמונעת מאיתנו לבקש עזרה, ומהזווית של מי שהצלחה חיצונית לא הצילה אותו, איש עסקים שנכנס למרכז גמילה בגיל 55.
הקורסים של 12 הצעדים והתניא
אני ד"ר אפרת לירז, ומה שמאיר מתאר כטאטוא פנימי - לפנות את מה שנסחב מהילדות כדי שיהיה מקום לדברים טובים - הוא בדיוק העבודה שאני מלמדת בקבוצות שלי. מי שזיהתה כאן את עצמה מוזמנת ל12 הצעדים ברוח ספר התניא לנשים, ומי שמכיר את הגבר שמחזיק מסכה של חוזק מגיל שבע מוזמן לקורס 12 הצעדים לגברים ברוח התניא, כל אחד בקבוצה שלו.
לקחת את הסיפור של מאיר הלאה - הסיכום והקבוצה השקטה
כתבתי לפרק סיכום בשבעה עמודים, שעובר על הציר כולו: הפנימייה בגיל שבע, הים כבריחה ואחר כך כבית, הכניסה לשותפות בסחר, הרגע בכלא שבו התחילה מודעות לנבוט, השנה שלא החזיקה כי איש לא אמר לו שגם אלכוהול הוא סם, והעגלה שהחזירה לו את עצמו. קובץ לשמור, לפתוח שוב כשהראש מתחיל לשכנע שאפשר רק פעם אחת, או להעביר למי שמחזיק עכשיו את אותו ויכוח.
כל שבוע אני שולחת בקבוצה השקטה שלי בוואטסאפ פרוטוקול קצר לעבודה יומית ונקודות מתוך הפרקים, כדי שיהיה במה להיאחז גם באמצע השבוע ולא רק בזמן ההאזנה. מי שרוצה להיות שם מוזמן להיכנס לקבוצה השקטה, ומי שחושב על אדם מסוים שהשיחה הזאת יכולה לעזור לו מוזמן להעביר לו את הקישור.
