האבחנה שנקבעה בחמש דקות
טעות באבחון פסיכיאטרי היא מצב שבו האבחנה שניתנה מסבירה את התסמינים הגלויים, אבל מחמיצה את מה שיוצר אותם. זה בדיוק מה שקורה כשמאחורי התמונה עומדת פוסט טראומה (PTSD) שאיש לא חיפש. אצל אמיר התסמינים היו אמיתיים לגמרי - דיכאון, חוסר שינה, איבוד קשר עם המציאות. מה שלא נבדק היה מה עומד מאחוריהם. התשובה הגיעה חמש שנים מאוחר יותר, והיא הייתה פוסט טראומה צבאית מודחקת, שנסגרה שבע עשרה שנה.
למי הפרק הזה מדבר
אני פותחת כל פרק באותה אמירה: מי שמרגיש מכור לאשמה, לכעס, לזעם או לבושה
ולאו דווקא לחומר - נמצא במקום הנכון. הפרק הזה מדבר במיוחד לשלושה:
- למי שמחזיק אבחנה פסיכיאטרית שלא מרגישה נכונה, ולא יודע אם מותר לו בכלל לפקפק בה.
- למי שנמצא בתוך התמכרות ומרגיש שהסיפור לא מתחיל בחומר.
- למשפחות שמלוות אדם קרוב בין אשפוזים, טיפולים ותרופות, ולא רואות שינוי.
מה קורה כשגורל נקבע בחמש דקות?
השבר הגיע אצל אמיר מאוחר, בשנות השלושים לחייו. הוא היה בעלים של חברה לבניית אתרים, ומשבר 2008 סגר לו את קו האשראי בבנק. שנים עשר עובדים, הלוואה מהשוק האפור שהסתבכה, והורים שנאלצו להיכנס בסכום גדול. החברה נסגרה, והוא נכנס למה שהוא מכנה דיכאון של פשיטת רגל - בלי שפשט רגל בפועל.
זו התמכרות אחרי קריסה כלכלית, גם בלי שום חומר, והצירוף של התמכרות ופוסט טראומה היה שם כל הזמן. מי שמכיר את השיחה שלנו על המחיר שגובה כסף שנכנס ויוצא מהר יזהה את אותו מנגנון.
במשפחה שלו לא הייתה סובלנות למצב הזה, ולקחו אותו לפסיכיאטר הראשון שמצאו. "מעל תחנת דלק בכפר סבא", הוא מתאר, ומשם הוא יוצא עם אבחנה של מאניה דפרסיה - או בכתיב הרווח, מאניה דיפרסיה. ההורים הסבירו שהוא היה ילד שמח ומצליח, הרופא שאל אם יש רקע של מחלת נפש במשפחה - סבתא, ניצולת שואה, סיימה את חייה במחלקה פסיכיאטרית - ובזה זה נגמר.
מה שקשה במיוחד בסיפור הזה הוא שאמיר לא התנגד. הוא זוכר שאמר לרופא תודה. "עכשיו אני חולה ולא אשם", הוא מסביר, כי מה שניהל אותו באותם ימים היה בושה ואשמה על כך שהוריו נאלצו למכור נכס בשבילו. האבחנה נתנה לו פטור מהאשמה, וזה היה בדיוק מה שהוא היה מוכן לשלם עליו בחמש שנים. הבושה עובדת ככה: היא מוכנה לשלם כמעט כל מחיר ובלבד שלא להישאר אשמה.
למה חמש שנים של טיפול לא הזיזו כלום?
אמיר קיבל ליתיום למחלה שלא הייתה לו. אחרי כמה חודשים ראה מה זה עושה לו והפסיק לבד, והגוף לא עמד בהפסקה החדה. משם התחילה סדרה של שבע פסיכוזות בתוך חמש שנים, שהאחרונה בהן נמשכה חצי שנה. כל אחת מהן החזירה אותו לרופא, לתרופות, ולאותה אבחנה.
המאניה, לדבריו, תמיד נראתה אותו דבר: "זה תמיד חוסר שינה שמוביל לאיבוד הדעת. כמה ימים ללא שינה, כל אדם מאבד את דעתו." זה נגמר כשחבר ילדות אשפז אותו בכוח, והוא קיבל ברירה - להישאר במחלקה סגורה או ללכת לכפר איזון ולטפל בעצמו. הוא היה חמישה ימים במחלקה, ואז הלך. בדיעבד זה נראה כמו הרגע שבו הוויתור על השליטה הופך לנקודת מפנה, גם כשהוא נכפה מבחוץ.
אני שומעת את זה וחושבת כמה אנשים תקועים בדיוק שם - לא בשאלה אם לקחת את התרופה, אלא אם מותר להם לשאול אם היא בכלל שלהם. אמיר אומר את זה בלי לרכך: "בגלל זה אנשים לא מצליחים לרדת מכדורים היום." אצלו זה עבד, לאט ובליווי - תהליך שצריך לדעת איך עושים, ולא לבד.
איך מתגלה טראומה שהודחקה שבע עשרה שנה?
בכפר איזון היה לו מטפל בשם רם, שהתעקש שוב ושוב שהוא רואה תסמינים של פוסט טראומה ולא הפרעה נפשית. אמיר התווכח: הוא היה צלם צבאי, לא לוחם, ומעולם לא נתקל בלחימה. באחת הפגישות המשפחתיות, כשרם שאל שוב מה היה בצבא, אמרו לו שהייתה תקופה שבה הסבא התקשר לשאול לשלומו כל יום. אמיר ענה בדרך אגב, בחיוך, שזה כנראה היה אחרי הפיגוע בצומת בית ליד.
הפיגוע בצומת בית ליד היה ב-22 בינואר 1995 - פיגוע התאבדות כפול, שבו מחבל שני פוצץ את עצמו שלוש דקות אחרי הראשון, בזמן שאנשים כבר ניסו לסייע לפצועים. אמיר הגיע לשם כצלם אחרי הפיצוץ השני. סבו, ניצול אושוויץ, אסף אותו מהצומת ואמר לו שמה שראה עכשיו הוא ראה שלוש שנים, ושאם יעשה מזה עניין - זה יהפוך לעניין. אמיר סגר את זה לשבע עשרה שנה.
ברגע שהמשפט יצא מפיו, הוא מספר, המטפל בכה. "פתאום הכל התחבר לי", הוא אומר - למה כל אותה תקופה הזדהה דווקא עם הפוסט טראומטיים במקום, ולא עם המאובחנים בהפרעות נפש. זה קרה לקראת סוף חמישה חודשי הטיפול, וזה מה ששינה את הכיוון.
כששאלתי אותו מה בעצם נפצע שם, הוא ענה שהפציעה היא בתודעה - שמה שנשבר הוא מה שאדם האמין על עצמו ועל העולם. הזכרתי לו שלאקאן קורא לזה המפגש עם הממשי, והוא הוסיף שהמפגש הזה או מעורר או שובר, ואין יודעים מראש. אני מכירה את זה גם מהצד השני של החדר: היה טיפול שניסיתי להחזיק שלוש פעמים ולא הצלחתי, כי הקצב שלו לא התאים לי. גם בזה אין דרך אחת.
מה זה "אדם מנוהל", ולמה זה מחליף את המילה מכור?
המונח נולד מתוך אילוץ מקצועי. בתקופת המלחמה אמיר ניהל טיפול במסגרת שיקומית של משרד הביטחון, ולא יכול היה להשתמש שם במילה התמכרות - מטופל שהוגדר כמכור לא היה זכאי להכרה כפוסט טראומטי. אז הוא בחר מילה אחרת, ומאז כמעט לא משתמש באחרת.
"המכור הוא אדם מנוהל, משהו מנהל אותו", הוא מסביר, "בדרך כלל רגשות ומחשבות שקשורות לדימוי עצמי." בהרצאות הוא כותב את זה על הלוח בשורה אחת: מכור שווה - אני לא יכול להיות אני. זה מתאר גם את מי שמעולם לא נגע בחומר, ומסביר למה הוא מתעקש שהמכור מכור הרבה לפני השימוש הראשון. אצלו לא היו סמים בתמונה כלל - מה שניהל אותו היה אשמה ובושה.
אמיר גדל בבית של ניצולי שואה, ושם, לדבריו, לגלות חולשה היה דבר נורא: לא בוכים, לא מתלוננים. מה שנראה כמו פגם אופי היה ההוראה שקיבל בילדות ופעל לפיה.
אם הבעיה היא באמונות, איפה בכלל מטפלים בה?
כאן הוא הולך למקום שהפתיע גם אותי. "אני אומר שאין מחלות נפש, יש רק מחלות רוח", הוא אמר, "והנפש היא סימפטום בסך הכול." ההסבר: הנפש היא התודעה, והיא מתבטאת במחשבות, ברגשות ובמעשים; מה שמייצר אותם הן האמונות, והאמונות הן רוח. לכן, לשיטתו, אי אפשר לטפל בתסמין. אמרתי לו על זה משפט אחד: כולנו מתמודדי נפש. הוא הסכים.
יש לנו חבר משותף, בני, שתמיד אומר שהנפש נשברה, וכששאלתי את אמיר מה זה אומר הוא חזר לדימוי של הכלי - ממלאים אותו יותר מדי והוא נשבר, ואז אין מה שיכיל. הבאתי לו לשם את הבעל שם טוב, שאומר שהבריאה מתחדשת כל רגע מחדש ולא כמו יצרן שבנה כיסא והלך. אני אוהבת את החיבור הזה, כי משמעותו שמי שנשבר לא נשאר שבור בהגדרה.
הוא מדבר על אמונות כמו על מערכת הפעלה שאיש לא עדכן שנים, ושתוכנתה בידי מישהו אחר - הורים, מורים, מפקדים. הדוגמה שלו: ילד שגדל בבית שבו אמרו לו לא לסמוך על אף אחד, לא יפתיע איש כשיהיה אדם בודד. כשהזכרתי לו את אדמו"ר הזקן, מוח שליט על הלב, הוא הסכים מיד. השפה שונה, הכיוון זהה.
מכאן גם ההסתייגות שלו מהמילה גמילה. "אתה לא יכול להיגמל מחומר ולהישאר נקי, אתה צריך להחליף אותו בדרך", הוא אומר: דרך ומטרה מייצרות אמונה, האמונה מייצרת מחשבות ורגשות, ואלה משנים התנהגות. את הכלי היומי קיבל בכפר איזון מאמריקאי מבוגר שאמר לו לכתוב כל יום רשימה - אסירות תודה, חוסר אונים, תפילות. חשבון נפש יומי, בלשונו: לנקות את הכלי.
מה גרם לאמיר להאמין
אמיר הגיע לכפר איזון בלי אלוהים ובלי כוונה להחלים, ומתאר את עצמו באותם חודשים כציני - יושב עם חבר מעל כולם וצוחק על האנשים בקבוצה כדי לא להתמודד עם עצמו.
מה ששבר את זה היה אובדן. חבר קרוב מהמקום, שחזר להשתמש והוריו החזירו אותו, שם קץ לחייו באמצע התוכנית. אמיר קיבל את הטלפון בשבת הראשונה שיצא הביתה. "אחרי שזה קרה, ישבתי כמו כולם", הוא אומר. הוא הפסיק לשבת מעל, והתחיל להקשיב.
רק אז, הוא אומר, הבין שאדם יכול לתכנן כמה שירצה וזה לא בידיים שלו. משם נכנסה האמונה, ואיתה הירידה מהתרופות - שנה שלמה, עם התוכנית. כמעט כולם סביבו האמינו שזה בלתי אפשרי, ובלי תוכנית זה באמת היה.
היום, חמש עשרה שנה, הוא עובד עם מולי - אותו מדריך שפגש בבוקר הראשון בכפר איזון - בליווי משפחות בבתיהן, כשאין מיטה פנויה ואין למי לפנות. את התובנה על הבדידות הוא מנסח דרך מייסדי התוכנית: "הוא לא בא לעזור לי, הוא בא לעזור לו, כי המחלה שלנו זה בדידות."
למה אני מתקשרת אליו כשקשה לי
אמיר ואני חברים, לא רק מנחה ואורח, ולכן יכולתי לשאול אותו באמצע ההקלטה עם איזו אמונה קשה לו היום. הוא ענה שלא קשה לו, שהוא בשליחות, ואז אמר משפט שעצר אותי: אין לי אישה ואין לי ילדים. וכששאלתי אם הוא חושב על זה, הפך את זה - אולי אם היו לי, לא הייתי יכול לעזור לכל כך הרבה אנשים.
סיפרתי לו על אישה שהכרתי כשלמדתי בבני ברק: רווקה שנים, מוצלחת מאוד, ובכל פעם שהציעו לה מישהו זה התפרק. בגיל ארבעים ומשהו, כשכבר לא יכלה להביא ילדים, הציעו לה אלמן עם עשרה והיא סירבה. הרב שאליו הלכה אמר לה משפט אחד: כל הזמן באת אליי שאת רוצה ילדים, והנה השם הביא לך עשרה. היא התחתנה וגידלה אותם - בדיוק מה שאמיר אמר בניסוח אחר, שהתוכניות שלנו לא תמיד הן התוכנית.
ויש עוד דבר שרציתי שייכנס לכאן. לפני שבועיים התקשרתי אליו כשהיה לי קשה, ושיתפתי אותו במשהו שאני עוברת. הוא לא ניסה לפתור לי. הוא אמר: אפרת, עצרי, תחזרי לצעד אחד ולעשירות תודה. זה איפס אותי. אני מספרת את זה לא כדי להחמיא לו, אלא כדי להגיד שהכלים האלה עובדים גם על מי שמלמדת אותם.
מה נשאר מהשיחה הזאת
הוא סיים במשפט שמלווה אותו מהסבא, שיצא מאושוויץ והקדיש את חייו לחינוך ילדים לאהבת בעלי חיים: נשארתי בחיים בשביל לספר. ואם צריך לבחור שורה אחת שתישאר, זו שאמר לקראת הסוף: "אין דרך לאהבה, אהבה היא הדרך."
בין לבין השאיר עוד כמה: שחופש הוא רגע בלי דאגה, שהמילה אמונה באה מהמילה אימון וצריך להתאמן עליה כל יום, ושהדבר הראשון שלמד כדי להחלים היה שמותר לא לדעת - אותה נקודה שחוזרת בשיחה על שינוי ייעוד ועל היציאה מהתפקיד שלמדנו למלא.
מי הוא אמיר פורת
אמיר פורת הוא מכור נקי ופסיכותרפיסט המתמחה בטראומה והחלמה. הוא מטפל, מרצה, מנחה קבוצות ומדריך משפחות, מלווה אנשים ומשפחות בתהליכי החלמה באמצעות תוכנית שנים עשר הצעדים, ועוסק גם בחילוץ והגעה לבתים במצבי משבר. ברקע שלו לימודים שסיים בהצטיינות אחרי הטיפול בכפר איזון, וכחמש עשרה שנות עבודה בתחום.
לליווי והרצאות אפשר לפנות אליו בטלפון 054-303-0405, ותכנים נוספים על החלמה הוא מעלה בעמוד האינסטגרם שלו.
אם הנושא נגע
הפרק נוגע באובדן, באשפוז ובמחשבות אובדניות. שיחות נוספות בכיוון הזה: הבושה שמונעת מאיתנו לבקש עזרה (אמיר מזכיר את הפרק הזה בעצמו), הדרך מכעס לאהבה, ומהזווית המשפחתית - התמכרות שהוסתרה שנים מבני הבית.
הקורסים שלי
אמיר מלווה אנשים ומשפחות בתוכנית שנים עשר הצעדים, וזו בדיוק העבודה שאני עושה בקבוצות שלי. מי שזיהה כאן את עצמו או מישהו קרוב, מוזמן אליי ל12 הצעדים לנשים ברוח התניא או לקורס 12 הצעדים לגברים עם ד"ר אפרת לירז, כל אחד בקבוצה שלו.
להישאר בקשר
כל שבוע אני שולחת בקבוצה השקטה שלי בוואטסאפ פרוטוקול קצר לעבודה יומית ונקודות מתוך הפרקים, כדי שיהיה משהו להיאחז בו גם באמצע השבוע ולא רק בזמן ההאזנה. אפשר להצטרף לקבוצה כאן, וכל מי שהתוכן הזה יכול לעזור לו מוזמן להעביר לו את הקישור.
