כסף לא קונה יום נקי - גבריאל ברדה
יום נקי הוא יום שבו אדם מכור אינו משתמש בחומר, והוא נספר יום אחד בכל פעם - לא בכסף, לא במעמד ולא בהישגים. בתוכנית שאני עובדת בה אומרים את זה במשפט אחד: התקבלותנו לחברה אינה שווה להחלמה. גבריאל הוא ההוכחה החיה לכך שאפשר להיות מקובל, מצליח ואמיד, ובאותו בוקר עצמו לקום עם רצון למות.
ביקשתי ממנו לבוא בדיוק בשביל זה: לנפץ את המחשבה שאם רק נעשה מיליונים, יהיה לנו יום נקי. את הריקנות הזאת אני מכירה מקרוב ויודעת להרגיש אותה, וגם בסיפור שלי היא הייתה שם.
למי הפרק הזה מדבר?
- מי שמתפקד, מרוויח ונראה בסדר מבחוץ, ויודע בעצמו שמשהו מנוהל אצלו על ידי חומר או דחף.
- מי שהיה נקי שנים, נפל, ומתבייש לחזור.
- הורים וילדים של אדם מכור, שמנסים להבין איך זה יכול לקרות למי שחונך למוסר ולערכים.
איך ילד מצטיין מוצא את עצמו ברחוב?
גבריאל גדל במשפחה עם שישה ילדים בדירה של 57 מטר, ובמילים שלו היום זו הייתה משפחה לא מתפקדת. אז הוא לא ידע שמשהו לא בסדר: "זה בסדר שלא מתייחסים אליך". וכשהוא מתאר את מה שחסר, זה לא כסף - "היה חסר לי חיבוק, היה חסר לי יחס, היה חסר לי מישהו לדבר שכואב לי".
בבית ספר הוא היה תלמיד מצטיין וקיבל תעודת הצטיינות על לימודים והתנהגות בכל שליש. הסם הראשון לא הגיע מתוך סקרנות אלא מתוך רצון להשתייך: מישהו נתן לו מעט חשיש, הוא הביא את זה לחברה ולא עישן בעצמו. זה בדיוק שורש ההתמכרות - לא תאוות ההנאה, אלא חוסר בעצמי.
שאלתי אותו עוד לפני שהתחלנו אם הוא מהמנדטורים, כלומר מי שהשימוש שלו היה מנדטורי מההתחלה, והוא אישר. אני שואלת את זה כי זה משנה את כל התמונה: אדם שהחומר תפס אותו מהנגיעה הראשונה אינו מי שהחליט בשלב מסוים להתדרדר.
הוא מתאר את עצמו כשקוף בבית: אחיו היה הכבשה השחורה וקיבל את כל ההתייחסות, ולגבריאל לא הייתה אפילו הדרך הזאת. הדפוסים שאנחנו לוקחים מבית לא מושלם ממשיכים לעבוד עוד שנים אחרי שיצאנו ממנו.
מה קרה אחרי התאונה שקטעה הכול?
בגיל 26, בשנת 1996, גבריאל נפל מחלון במשרד שלו בתאונת עבודה. היו לו אז עסק, בית ושתי מכוניות, והכול נעצר: כשלוש שנים של כיסא גלגלים ושיקום הליכה, גוף מרוסק וכמות גדולה של כדורים נגד כאבים.
"פה התחילה התפנית שלי בחיים", הוא אומר. אחרי הפציעה הוא הכיר סמים קשים יותר.
אמרתי לו שהיה כאן באותו שבוע עוד אדם שתיאר את החוויה של הסם הזה כשקט, והוא נתן לזה מילים משלו: "אתה לא מרגיש שאתה צריך להתאמץ על משהו, אתה מרגיש שנבראת". אני שומעת את התיאור הזה מאנשים שונים לגמרי זה מזה, וזה תמיד אותו דבר - לא הנאה, אלא הקלה מהעבודה הקשה של להיות עצמך, והקשר שבין טראומה להתמכרות עובר בדיוק שם.
הרגע שבו זה קרה היה כמעט מקרי. חברים הלכו לעשן בלעדיו, ומישהו העלה אותו אליו הביתה. "נגעתי, ואמרתי, זהו, גיליתי את העולם". מה שהחומר נתן לו לא היה הנאה אלא זהות: "נתן לי את עצמי, נתן לי ביטחון, נתן לי להרגיש שווה, שייך". ואז גם זה נגמר: "אתה לא יכול להשיג את התרופה שלך... זה כבר לא הנאה, זה תרופה".
ברגע שהחומר עובר מתפקיד של תוספת לתפקיד של תרופה, הכניעה הופכת לכלי שעובד יותר מכוח הרצון, שבשלב הזה נמצא כבר בצד של המחלה.
מה החזיק שמונה שנים נקי, ואיך זה נשבר?
בסביבות גיל 34 הוא ביקש עזרה. הוא סגר על עצמו שבועיים, ואחר כך הגיע למרכז יום ברחובות, ושם קיבל את התובנות הראשונות על מה זה להיות נקי, מה זה בית ומה זה משפחה. התקופה הזאת החזיקה כמעט שמונה שנים.
באותן שנים הוא גם עשה משהו שקשה להאמין לו: 18 תיקים בהוצאה לפועל, חוב של 2,140,000 שקל, סירוב להכריז על פשיטת רגל, ודפיקה על דלת אחר דלת עד שכל תיק נסגר אחד אחד.
אשתו רותי ז"ל נפטרה בשנות הארבעים לחייה. היא ידעה שהיא הולכת, זימנה אנשים לברר איתם דברים, וארבע שעות התוודתה על החיים שלה. היא אמרה לו שבשביל השבע-שמונה השנים האחרונות איתו היא באה לעולם הזה, לא בשביל עשרים ושש השנים שבהן היו יחד. היא גם הנחתה אותו מה לקנות לילד הקטן, כי ידעה שהוא לא יוכל לגדל אותו לבד. "והיא צדקה בדיוק", הוא אומר.
הנפילה לא הגיעה ברגע האובדן עצמו, אלא לקראת סוף אחת עשרה חודשי האבלות. "ב-11 חודש אתה מתפלל, אתה עושה משניות כל שבוע, אתה קורא קדיש, אנשים עוד באים, אנשים מתעניינים". ואז, הוא אומר, אתה נשאר מול הבעיה עצמה.
שבועיים לפני תום אחת עשרה החודשים הוא עצר בתחנת דלק, קנה שתי בירות ושתה אחת מהן בבת אחת, בוכה, בתוך האוטו. אחרי שמונה שנים נקי. הכאב שאין לו מקום חוזר דווקא בפעולה המוכרת ביותר, דפוס שחוזר על עצמו גם כשמזהים אותו.
איך גידל שלושה יתומים בלי להרים יד?
כשאני שואלת על מה הוא כן מרשה לעצמו להיות גאה, הוא לא מדבר על העסק. "אם אני יכול לטפוח על עצמי על השכם בזכות הדרך והצעדים, זה הגידול של הילדים שלי". הוא לא הרים עליהם יד ולא אמר להם מה לעשות, וזה ההפך הגמור מהדרישה לשלמות שרבים גדלים לתוכה, וכל יום כשחזרו הביתה היו חייבים לספר לו שלושה דברים טובים ושלושה פחות טובים.
הכלל שהוא בנה היה שאבא קודם כול מחבק, ורק אחר כך מדברים על מה שקרה: "הילדים שלי ידעו שכל מה שהם יעשו, אבא לא כועס". את הצעדים הוא לא השאיר בחדר הקבוצה אלא הביא אותם הביתה.
גם היום, כשהבן נכנס למשרד, החיבוק אינו נגיעה של שנייה אלא עשרים-שלושים שניות, והילד אומר לו "אבא, עוד פעם החיבוק הזה?". בלי המשפט הזה בבית, ילד במשפחה כזאת עלול להפוך לילד המושלם שנושא את הכאב של כולם.
אחרי מות רותי שלושת הילדים חזרו בתשובה, ובתחילה הוא פחד: "חשבתי שהם משתגעים". היום העסק מנוהל על ידם, במשרד שלו יש כולל בשעות שש עד שמונה בערב, והבן עוצר את העבודה בארבע כדי לאכול צהריים עם אשתו וילדיו. מי שחושב שבשלב הזה הוא כבר היה בסדר - כאן בדיוק מתחיל החלק הקשה.
למה מיליונים לא קנו לו יום נקי?
כסף אינו נוגע בחוסר עצמו, הוא רק קונה כלים יקרים יותר לנסות למלא אותו - ולכן הצלחה כלכלית והתמכרות יכולות לגור באותו אדם שנים. "אפרופו כסף, אני לא מדבר איתך בכסף קטן, אני מיליונר", הוא אומר, "וזה לא מעניין אותי... אני לא רוצה לצאת מהחדר... אני רוצה רק להשתמש".
הוא מספר על תקופה שבה לא יצא מהבית, לא עבד, והילדים ראו את אבא שלהם מדרדר. את הנכדות הראשונות שלו הוא ראה רק דרך הוואטסאפ, כי לא רצה שיבואו הביתה.
מה עונה מי שקיבל הכול ובכל זאת חזר להשתמש?
אמרתי לו את מה שחשבתי בקול: אתה מקבל את כל המתנות האלה, שפע מבורא עולם, הילדים חוזרים בתשובה, ואתה בוחר להשתעבד בחזרה. הוא לא התגונן. הוא ענה במשפט שמי שמכיר את התוכנית מזהה מיד, שמה שלא בא לשמה בא לשמה - כלומר שגם הדרך העקומה הובילה אותו בסוף למקום הנכון.
למה רכב במיליון שקל נשאר שמונה ימים בחניון?
הסצנה שנחרטה לי קרתה דווקא אחרי שיצא מהמרכז, כשהיה כבר נקי. הוא הוציא רכב ששווה מיליון פלוס, והרכב עמד שמונה ימים בחברה כי הוא לא הלך לקחת אותו. כשלקח, נסע ישר הביתה בלי להראות אותו לאף אחד, וישב על הכורסה.
אותה ריקנות ואותה בדידות, הוא מתאר, גם בלי החומר. ואז בא המשפט שהעמוד הזה קיים בשבילו: "אם הם לא אומרים לי וואו, אני לא יכול להגיד לעצמי וואו".
הוא מתאר את אותו מנגנון גם בחולצה של 800 עד 1,000 שקל שהתקלקלה אחרי שלוש כביסות, שנקנתה רק כדי להרגיש שייך. האמירה שכסף לא קונה אושר נשמעת שחוקה עד שמישהו מפרק אותה לסצנה אחת כזאת. הקשר שבין כסף לכאב חוזר אצלי בפודקאסט שוב ושוב, משני הכיוונים: גם מי שאין לו וגם מי שיש לו.
מה קרה בשער של מרכז הגמילה?
הוא נכנס למרכז הגמילה בגיל 55, ולא כדי להיגמל. אבא שלו נפטר באותה שנה, החגים התקרבו, הוא לא ידע עם מי לעשות אותם, ואמר לעצמו שיסגור שם את החגים ואחר כך יבריז. 13 יום היה שם, שתה בתוכם, ובסוף הביא בדיקת שתן של מישהו אחר - וסילקו אותו.
כאן אני עוצרת, כי זו השאלה שאני מקבלת מאמהות: איך ייתכן שילד שחונך למוסר ולערכים מתנהג כך. זו אינה שאלה של רצון אלא המחלה עצמה, וההתנהגות הזאת היא האי-שפיות שלה. מי שמחפש שם אופי ימצא רק מנגנוני הגנה שעובדים לבד.
להתחיל מחדש בגיל 55 אינו החלטה שאדם מקבל מרצון, ואצלו זה קרה כשלא נשארה ברירה. הוא חזר אל השער וסירבו לקבל אותו, אז לקח את התיק ואמר שהוא נשאר שם ולא זז - שעה, שעתיים, יום, יומיים - עד שייפתח.
"התגעגעתי לסתל'ה של הניקיון, שהייתי נקי שמונה שנים", הוא מתאר את מה שקרה לו באותן שעות ליד הגדר. "התגעגעתי לאיכות, התגעגעתי לגבריאל". הם פתחו לו את השער. במועד ההקלטה הוא מנה 1,018 יום נקי, יותר משנתיים ותשעה חודשים.
בתוך המרכז הוא היה המבוגר בין צעירים בשנות העשרים והשלושים, ולדבריו בכה שם יותר מכולם. ההחלטה שעשתה את ההבדל הייתה פשוטה: "אני יודע שאף אחד לא נשאר חבר שלי, אני הולך להציל את עצמי על באמת". הוא ביקש שייקחו ממנו את הטלפון לחודש שלם. הבושה שמונעת מאיתנו לבקש עזרה היא בדיוק מה שהוא שם על השולחן.
מה הוא עושה היום אחרת?
שלושה משפטים הוא כתב ביומן באותם ימים, והם הפכו לסלוגן שלו: אני סולח לעצמי, אני לא מתחרט על כלום ממה שעשיתי, ואף אחד לא אשם. הוא כותב יומן תודה בכל בוקר, וגם מתעד מה הוא מרגיש - "עכשיו, אני יודע מה אני מרגיש".
מה ההבדל בין לפעול מאובססיה ללפעול מחוסר אונים?
פעולה מתוך אובססיה היא לפתור את אי-הנוחות עכשיו, במעשה שמשתיק אותה בשנייה. להישאר בחוסר אונים הוא לשאת את אי-הנוחות בלי לפעול, וכך לבנות לעצמו דוגמה שאפשר להתמודד אחרת. בתוכנית מבדילים בין השתיים, ואני אומרת שאובססיה היא רמזור - סימן להתנתקות. הוא מתאר את זה מצד המחיר: "אני כבר עשרה ימים, שבועיים, בחוסר אונים, ובשנייה פותר את זה, אם אני הולך על האובססיה שלי".
הכלים הכי טובים שאני מכירה לאובססיה נמצאים בספר הלבן של SA, שיש בו פרק שלם עם שמונה עשר סעיפים על איך להתמודד איתה. אמרתי לו את זה בשיחה, והוא הוסיף את מה שחסר לי שם.
ההסבר שיישאר לי מהפרק הוא זה: למכור יש רזומה עשיר של פעולה מתוך אובססיה, ואין לו אפילו דוגמה אחת של עצמו בחוסר אונים. מי שמתרגל להישאר בחוסר אונים בונה לעצמו את הדוגמה הזאת. את אותו רעיון שמעתי כאן מאדם שחי שלושים וארבע שנים בהחלמה עם אותו כלי.
הוא גם לא נשאר לבד עם זה, וחוזר על מה שהתורה אומרת לדבריו - רב, חבר מהקבוצה, ספונסר, חונך. אפשר לדבר עם מישהו שעה שלמה, ואז הוא יגיד משפט אחד שבשבילו באת. על האמונה הוא לא מדבר כרעיון אלא כמנגנון - "אלוהים לקח ממני את הפחדים" - ומסרב להתחבר למשהו שמעניש או מפחיד.
גבריאל לומד פסיכותרפיה ועולה לשנה שלישית. ליוויתי את הכיתה שלו בשנה א', ואני יכולה לומר שהוא תלמיד מצטיין: מגיע בזמן, קשוב, שואל כשאינו מבין, ומקליט את השיעורים כדי לשמוע אותם שוב כל השבוע. הוא אומר שהוא לומד כדי להבין את הבעיה של גבריאל, לא כדי להיות מאמן או קאוצ'ר.
אני מאמינה שיום אחד אנשים יישבו אצלו בקליניקה. כשסיימתי את התואר השני שלי ואמא שלי שאלה אם אני פותחת קליניקה, גם אני אמרתי "נראה לך?".
מה שהביא אותו בכל זאת להקלטה, אחרי שנה של דחיות, לא היה כסף. הוא נמצא בתקופה של חוסר אונים, והדרך שלו לשחרר היא נתינה. "אני מוותר על הכול, אני לא מוותר על הקשר שלי עם אלוהים".
אני נפגשת עם המון אנשים שכואבים הרבה, ומעטים האנשים שההתמכרות שלהם הייתה כואבת כמו שלו. אמרתי לו את מה שאני באמת חושבת: אלוקים החזיק אותו. ובזמן שהוא דיבר, חשבתי שזה לא פודקאסט אלא שיעור תורה לראש חודש אלול, כשהמלך בשדה. זה מסר של גאולה, וזה מה שהוא הביא לכאן.
מי הוא גבריאל ברדה?
גבריאל ברדה, בן 57, אב לשלושה וסבא. איש עסקים בתחום השיש והאבן, בעל חברה שהקים בגיל 24 ושמנוהלת היום על ידי ילדיו, ולדבריו היא מבין החמש המובילות בארץ בתחומה. מכור בהחלמה, אחרי תקופה של כמעט 8 שנים נקי בעבר ו-1,018 יום נקי במועד ההקלטה. סטודנט לפסיכותרפיה בשנה שלישית. אפשר ליצור איתו קשר בטלפון 053-200-6000.
אם הנושא נגע במקום קרוב
הפרק נוגע באובדן, בהתמכרות ובמחשבות על רצון למות. מי שמזהה את עצמו או אדם קרוב במה שנכתב כאן, פנייה מוקדמת עדיפה תמיד על המתנה.
שיחות נוספות בכיוון הזה: הבושה שמונעת מאיתנו לבקש עזרה, השאלה מה עושים עם החיים מכאן - ד"ר יאיר כספי הוקלט כאן באותו יום - ומהזווית של הבית, התמכרות שהוסתרה שנים מבני המשפחה והדרך מכעס לאהבה.
הקורסים של 12 הצעדים והתניא
העבודה שגבריאל מתאר, להפסיק לפעול מאובססיה ולהישאר בחוסר אונים, היא בדיוק מה שאני מלמדת בקבוצות שלי. מי שזיהה כאן את עצמו מוזמן לקורס 12 הצעדים לנשים עם ד"ר אפרת לירז, ומי שהזדהה עם הגבר שמחזיק הכול בחוץ ושותק בבית - ל12 הצעדים ברוח ספר התניא לגברים, כל אחד בקבוצה שלו.
להישאר בקשר עם הקבוצה השקטה
כל שבוע אני שולחת בקבוצה השקטה שלי בוואטסאפ פרוטוקול קצר לעבודה יומית ונקודות מתוך הפרקים, כדי שיהיה משהו להיאחז בו גם באמצע השבוע ולא רק בזמן ההאזנה. אפשר להצטרף לקבוצה כאן, וכל מי שהתוכן הזה יכול לעזור לו מוזמן לקבל את הקישור.
