חג חירות זו עבודה קשה: מהי חירות אמיתית | תניא פרק כ"ג

חג שנראה כמו עבדות

הרבה פעמים חג החירות מסמן דווקא עבדות - לנקות את הבית, לסדר, להוציא כלים ולהחזיר כלים, סחרחורת שלמה. לחיות בתודעה של חירות זה דבר מאתגר, והוא לפעמים נראה על פניו בדיוק כמו ההפך ממנה. אז לפני שניכנס לפרק, חשוב לי שנחזיק את השאלה הזו: איך ייתכן שהחג שדורש מאיתנו הכי הרבה עבודה נקרא דווקא חג החירות? התשובה הזו תשנה את מה שאנחנו בכלל מבינים במילה "חופש".

אי אפשר רק בשכל - החיבור הוא בחוויה

האדמו"ר הזקן פותח את פרק כ"ג בקריאה לחזור ולהבין את מה שכבר למדנו - "יובן ויובהר היטב בתוספת ביאור". כלומר: זה כבר ברור, אז למה לחזור? כי לפעמים אנחנו יודעים דבר בשכל, אבל זה לא יורד ללב. וכאן זה נפגש בדיוק עם מה שאני מכירה מעולם ההחלמה: השכל לא פותר את הבעיה. מי שמכור לכעס, לקומבינות, לחומרים - יודע היטב מה טוב ומה רע. כולנו יודעים. אבל ידיעה לא מרפאת. טראומה נמצאת בחוויה, לא בהבנה, וכדי לפתור אותה צריך לחוות, לא רק להבין. כמו שאומרים בתוכנית: כדי להפסיק לכאוב, צריך לכאוב. האדמו"ר הזקן רוצה בדיוק את זה - שנפנים את הדברים בחוויה, לא נדע אותם בראש.

הכל מחובר - והניתוק מתחיל בטינה אחת

ומהחוויה הזו עולה עיקרון שהוא הלב של הפרק: אין דבר שמנותק מבורא עולם. הכל אחד - הקדוש ברוך הוא, התורה וישראל, מקשה אחת, כמו שלוש צלעות האות שי"ן שנראות נפרדות אך מחוברות. ומכאן הדבר החד ביותר: אסור שיהיה פירוד בין אדם לחברו אפילו פעם אחת. למה? כי כמו שמכשיר חשמלי מקולקל אחד יכול להפיל את החשמל בכל הבית - כך טינה אחת, שנאה אחת, מחשבה אחת שאנחנו טובים יותר ממישהו, מנתקת את כל החיבור שלנו לבורא עולם. עבודה זרה היום היא גסות הרוח, האגו, הריכוז העצמי. וזה הזיכרון שצריך להחזיק: לא לפגוע באף אחד, ולתת לכל אדם את המסע שלו - גם לילד שלנו, גם למי שהציק לנו.

המתנה הקטנה ששומרת עליך

וכאן אני אוהבת להביא סיפור. מלך פרס שלח לרבי יהודה הנשיא מתנה יקרה - אבן חן ששווה הון - ורבי יהודה החזיר לו מזוזה קטנה. המלך התאכזב: שלחתי לך מרגלית, ואתה מחזיר לי קלף? וענה לו רבי יהודה: אתה שלחת לי משהו שאני צריך לשמור עליו - אבן שצריך לשמור שלא תיגנב. ואני שלחתי לך משהו ששומר עליך. זו בדיוק השאלה שאיתה נכנסים לפרק: יש את ה"מרגליות" שלנו - אצל אחד זה הילדים, אצל אחר זה כסף, אצל אחר זה הצלחה - דברים שאנחנו משקיעים את כל כולנו בשמירה עליהם. אבל מה המצוות נותנות לנו? איך פעולה פיזית קטנה הופכת לצינור של שפע וברכה?

למה אני, ואיך מתחברים - דרך המצוות

ואני אהיה כנה: שנים אמרתי לעצמי שעזבתי את התורה אבל לא את אלוקים, ושאני מחוברת אליו יותר מהדתיים - מה אכפת לו אם אני מדליקה את האור בשבת? אבל האדמו"ר הזקן מחבר אותנו למצוות - לא מתוך היסטריה מוסרית, אלא מתוך חוויה פנימית. הוא אומר ברור: כל אחד מאיתנו הוא חלק אלוקה ממעל ממש, והדרך היחידה להתחבר לאותו חלק היא תורה ומצוות. בגוף האדם יש 248 איברים, ובתורה 248 מצוות עשה - והקשר ביניהם הוא לב הפרק, שאליו נכנסים לעומק בשיעור על <a href="/%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%9B%D7%92-%D7%90%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A">המצוות כאיברי המלך</a>: המצוות הן הצינור שדרכו אנחנו ממשיכים את רצון השם לעולם.

הנפש חייבת רוח

ולמה זה כל כך קריטי? כי מכור - וכל אחד מאיתנו במשהו - חייב רוח. מי שסובל מאמונת ליבה שהוא לא מספיק, שהוא לא ראוי - הבנה קוגניטיבית לא תספיק. בסוף חסרה לו רוח, וצריך למלא אותה. ולא מקומות, לא אנשים, לא כסף, לא יוקרה ולא טייטלים יכולים למלא את הריק הזה - רק חיבור לרוח. אנחנו כל הזמן מנסים שמערכת יחסים, שבן זוג, ימלאו לנו אותו, ולכן אנחנו לוקחים שליטה - וזו תפיסה עקומה. שום בשר ודם לא ממלא ריק רוחני. רק חיבור, והחיבור הזה נבנה דרך פעולות. מה הפעולות? תורה ומצוות. וזה "רק להיום" - מי שהיה רוחני לפני שעה יכול להתנתק בשנייה, ולכן זה תפקיד של כל דקה מחדש.

כל מצווה - שפע אחר

ובדיוק כמו שכל מחלה בגוף מייצגת קונפליקט אחר, כך כל מצווה מביאה שפע אחר, בתחום שלה. מזוזה מביאה ברכה ושמירה ליושבי הבית - "למען ירבו ימיכם". צדקה מביאה פרנסה - "בחנוני נא בזאת", תבדוק אותי, אומר השם. טהרת המשפחה מביאה ברכה בזוגיות. תפילין מכניסות קדושה, מפחיתות פחד ומגבירות ביטחון. שבת מביאה ברכה בששת ימי המעשה. כל מצווה היא הפנימיות של הרצון, הצינור שדרכו השפע יורד לעולם. וככל שהמצווה קשה יותר - וגם לי יש מצוות שהן "גרדת" עד היום - שם בדיוק העבודה. בלי היסטריה: התקדמות, לא שלמות.

חירות זו לא לעשות מה שבא לי

ועכשיו אפשר לחזור לשאלה שפתחנו בה. תסתכלו על היהודי: קם בבוקר - נטילת ידיים, מודה אני; רוצה לאכול - ברכה; אחרי האוכל - ברכה; הלך לעבודה - צדקה, מנחה, ערבית; הולך לישון - קריאת שמע. זאת חירות או עבדות? ותסתכלו על תוכנית 12 הצעדים: לא לפעול, לקחת הימנעות, לכתוב אסירות תודה, להיות בחוסר אונים אקטיבי - ורק להיום. על פניו, גם זה נראה כמו עבדות. אבל החירות שלנו היא לא המושג הקפיטליסטי של "הכל מותר, אין הגדרות". בא החג הזה ללמד מושג אחר לגמרי: חירות זה לא חיים קלים, וזה לא לעשות מה שבא לי - כי "בא לי" זה המחלה. חירות זה לדעת את הגודל האמיתי שלי, לעשות את הפעולות, ולתת לאלוקים לעשות את התוצאות.

"אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"

ולמה דווקא פסח הוא חג החירות? כי כל החג הזה הוא על חזרה בתשובה ועל קבלת עול המצוות - הפעם הראשונה שבני ישראל כעם התחילו לבטא את הנשמה היהודית שלהם. זאת החירות האמיתית. אדם לא יכול להרגיש טעם של חופש רוחני ומימוש עצמי - גם אם הוא מיליארדר - בלי להתחבר לבורא עולם. ואיך מתחברים? תורה ומצוות, בשמחה, ומתוך חיפוש של הקדוש ברוך הוא בכל סיטואציה. לקום בבוקר ולהגיד מודה אני - אפילו בדרך לאזעקה. לצאת לעבודה ולדעת שאני בכלל עובד אצל בורא עולם, לא אצל בשר ודם. כמו אותה אימא של חטוף שאמרה: כל עוד חשבתי שהבן שלי אצל החמאס, פחדתי - וברגע שהבנתי שהוא אצל בורא עולם, השתחררתי. זאת התודעה. אפשר שיהיה לך הכל ואין לך כלום, ואפשר ההפך. החירות האמיתית - חג חירותנו - היא החיבור לבורא עולם.

מה למדנו בשיעור

• למה דווקא החג שנראה כמו עבדות הוא חג החירות
• ההבדל בין "חופש לעשות מה שבא לי" לבין חירות אמיתית של הנפש
• למה ידיעה בשכל לא מרפאת - והחיבור האמיתי הוא בחוויה
• איך טינה אחת מנתקת את כל החיבור שלנו, בדיוק כמו קצר חשמלי
• למה הנפש "חייבת רוח", ומה באמת ממלא את הריק הפנימי

כלים מהשיעור

• תפסיק לחפש פתרון בראש. מה שלא יורד ללב ולחוויה - לא באמת ישתנה.
• בדוק טינה אחת שאתה מחזיק. היא הקצר שמפיל לך את כל החיבור - תטפל בה.
• אל תנסה למלא את הריק הרוחני באנשים, בכסף או בהישגים. רק חיבור ממלא אותו.
• חירות זה לא "מה שבא לי". תעשה את הפעולות, ותן לאלוקים את התוצאות.

מילון מושגים

• חג חירות - פסח כחג שבו בני ישראל התחברו לראשונה לנשמתם דרך קבלת המצוות; החירות כחיבור, לא כהפקרות.
• יובן ויובהר היטב - מילות הפתיחה של פרק כג; קריאת האדמו"ר הזקן להפנים את הדברים בחוויה ולא רק בשכל.
• גסות הרוח - האגו והריכוז העצמי; "עבודה זרה" של ימינו, שמנתקת מבורא עולם.
• הנפש חייבת רוח - העיקרון שאת הריק הפנימי לא ממלאים בחומר או באנשים, אלא רק בחיבור רוחני.
• רק להיום - עיקרון מתוכנית 12 הצעדים; החיבור נבנה מחדש בכל יום, כי אפשר להתנתק בכל רגע.

מהלימוד - אל החירות עצמה

קל לדבר על חירות. הרבה יותר קשה לחיות אותה - להפסיק לנהל את העולם, לשחרר את השליטה, ולמצוא את החופש דווקא בתוך המסגרת. זה לא קורה בשכל ולא לבד מול מסך. בקורס שלי, "12 הצעדים, הילד הפנימי ברוח ספר התניא", אני לוקחת את העקרונות האלה לעבודה מעשית, צעד אחר צעד, במרחב בטוח ובהפרדה מלאה - עד שהחירות הופכת מרעיון לדרך חיים.

לפרטים והרשמה לקורס לנשים 12 הצעדים ברוח התניא
לפרטים והרשמה לקורס לגברים 12 הצעדים ברוח התניא