שתי מטרות־על
לפני שניכנס פנימה, חשוב לי שנחזיק שתי נקודות. הראשונה: אגו ובורא עולם לא נמצאים יחד. ספר התניא בא לחבר אותנו למה שבאנו בשבילו לעולם, ואת זה אפשר לעשות רק כשמגיעים לידי ביטול - וביטול אמיתי בא לידי ביטוי ב"ואהבת לרעך כמוך", לאהוב כל אחד. וזה לא פשוט. זה לא פשוט בכלל לאהוב אנשים שפוגעים בנו. השנייה: הניתוק שלנו מבורא עולם, מה שאני קוראת לו המחלה הרוחנית, בא לידי ביטוי בשלושה ממדים בבת אחת - הפיזי, הנפשי והרוחני. וכדי להחלים צריך לעבור דרך כולם, לפי הסדר.
אי אפשר לדלג - קודם הפיזי, אחר כך הנפשי, ואז הרוח
הרבה אנשים נתקעים בשלב הפיזי. אדם יקפיד על כל פרט חיצוני - אבל כל יום ידבר לשון הרע, או ידבר לאחרים כמו אל פח, או לא יגיד שלום. האדמו"ר הזקן אומר: זה לא חיבור לבורא עולם. יש פה עבודה לעשות. השלב הפיזי הוא "סור מרע" - להפסיק את ההתנהגות הממכרת, וזה מתחיל מהסכמה להיות בחוסר אונים מול ההתמכרות. אחר כך מגיע השלב הנפשי, וזה לא פשוט, כי הוא מסע להכיר בפגמי האישיות שלנו ולשחרר את הנרטיב שכל אחד אוהב לספר - הסיפור שמחזק את המחלה הרוחנית. כאן נוגעים בכאבי הילדות, במחלה המשפחתית, בכעסים ובטינות, בלי להאשים את ההורים - הם עשו את הכי טוב שיכלו - אבל כן להסתכל בכנות על מה שהיה שם.
התעוררות רוחנית היא לא סאטלה
הרבה אנשים חווים התעוררות רוחנית. הולכים לרבי, לציון של הבבא סאלי, לרשב"י, להתוועדות - וואו, מהמם. אבל זו סאטלה. השאלה האמיתית היא מה עושים עם זה יום אחרי. נכנסנו לשיעור תורה, משהו עורר לנו את הנשמה - יפה, ומה עשינו עם זה למחרת? התעוררות רוחנית אמיתית, כמו שהאדמו"ר הזקן דורש מאיתנו וכמו שהצעדים דורשים, היא לא רגע אחד של התרגשות. היא עבודה. אחרי החג ישבתי וכתבתי טינות צודקות - מאה פעם - וגיליתי שעדיין לא עשיתי בהן עבודה. כי אי אפשר להיות בטינה ולהיות מחוברים לבורא עולם, גם כשהטינה צודקת. זה כואב לשחרר. אבל זה המס שמשלמים כדי להישאר מחוברים. והמתנה - חופש רוחני - שווה את המחיר.
איך האגו מנתק אותנו
האגו נבנה לאט לאט כמנגנון הגנה חכם, עד שהפך לזהות שלנו עצמה. ואז הנשמה שכחה מי העצמי האמיתי - מי אני בלי ההבניות, בלי הטראומות, בלי כל מה שקרה לי. איך זה מתנתק? דרך הזדהות עם דברים חיצוניים. אנחנו מתחילים להאמין לטייטלים שלנו - "האדם הצדיק", ואז רצים לרצות את כולם. או מהצד השני: משתתף אמר לי השבוע "אני מרגיש כמו סמרטוט רצפה, מלוכלך, שלא שווה" - בן אדם תותח, מלאך, עם הזדהות קטסטרופלית עם אמונת ליבה שאינה שלו. אנחנו מזדהים עם הגוף ("אם אני רזה אני שווה"), עם התואר, עם המקצוע, עם המעמד, עם משפחת המקור. כל אלה הם רק חלקים מהאישיות החיצונית - הם לא העצמי האמיתי.
משל איברי המלך
עכשיו לעומק הפרק. כשאנחנו רוצים לשתות, היד לא מתווכחת איתנו. יש רצון בנפש - והאיבר מבצע אותו מיד, בלי שהייה ובלי ויכוח. אם היד מתחילה להתווכח, זו כבר נכות. למעשה "איבר" הוא אותיות "בריא": איבר נחשב איבר אמיתי רק אם הוא יכול לבטא את רצון הנפש (ולכן הכבד והכליות, שאינם נשמעים לרצון, אינם נמנים ברמ"ח האיברים). זה בדיוק הנמשל. המצוות הן איברי המלך - הצינור והלבוש שבו מתלבש רצון ה' ויוצא לפועל בעולם. כשבתורה כתובה מצווה, מי שרצה אותה הוא הקדוש ברוך הוא, ולכן הרצון האישי שלנו כבר לא הנקודה. "עשה רצונך רצוני" - אין כאן או רצוני או רצונך, יש רצון אחד. וכל מצווה מחברת חלק אחר: המזוזה מביאה שמירה לבית, הצדקה מביאה חסד ("בחנוני נא בזאת"), וכן השבת, התפילין וטהרת המשפחה.
הגוף מדבר את מה שהנפש השתיקה - המקרה של אנה או.
לפני שהיו לנו פסיכותרפיה וטיפול, האדמו"ר הזקן כבר דיבר על החיבור הזה בין גוף לנפש. וכדי להמחיש, אני אוהבת להביא את אחד מתיאורי המקרה של פרויד. אנה או. - ברטה פפנהיים - הייתה בחורה צעירה, חכמה, יוצרת, בעלת אינטואיציה וחמלה ענקית, יהודייה, שחיה בתקופה שבה אישה לא יכלה לבטא את עצמה ולממש את שליחותה. כשאביה חלה היא הקדישה לו את כל כולה - עד שחלתה בעצמה: יד ימין שהשתתקה, גמגום, עוויתות, פזילה, מצבי תודעה משתנים. ברויר גילה במקרה את הריפוי בדיבור: בכל פעם שהיא נתנה מילים לכאב שהסתירה, הסימפטום הגופני נעלם. הקונפליקט הלא־פתור התלבש בגוף, ובדיוק כמו שהגוף מתרגם כאב נפשי שלא דובר - כך המצווה מתרגמת את רצון ה' לפעולה ומחברת גוף, נפש ורוח. פרויד תיאר את הנפש הבהמית בגאונות, אבל הוא שכח את הנפש האלוקית. וזה בדיוק הקושי בטיפול שאין בו רוחניות - הוא לא נוגע בניתוק מהנשמה.
מה למדנו בשיעור
- מהי "הדרך הקצרה" להתחבר לבורא - ולמה היא נמצאת כבר בתוכנו
- למה אי אפשר לדלג מהניקיון הפיזי לרוחני, וצריך לעבור דרך כל השלבים
- ההבדל בין התעוררות רוחנית רגעית ("סאטלה") לבין עבודה שמשנה חיים
- איך האגו מנתק אותנו דרך הזדהות עם תארים, גוף ומעמד
- מה מקרה אנה או. מלמד על הקשר בין הגוף, הנפש והרוח
כלים מהשיעור
- כשאין כוח להרגיש - תתחיל מהמעשה. החיבור נבנה דרך הפעולה, הוא לא ממתין שהלב יתיישר קודם.
- תזכור: התקדמות, לא שלמות. צעד אחד הוא כבר התקדמות אמיתית - בלי לחץ לעשות הכול בבת אחת.
- תשאל על כל "טייטל" שאתה נושא: זה אני, או שריון שבניתי? אמונת ליבה שלי, או של אמא ואבא?
- טינה צודקת היא עדיין טינה. תכתוב אותה, תקריא אותה, תדבר עליה - זה המס שמשלמים כדי להישאר מחוברים.
מילון מושגים
- הדרך הקצרה - החיבור לבורא דרך המעשה הפיזי של המצווה, להבדיל מ"הדרך הארוכה" של מוח ששליט על הלב.
- איברי המלך - משל המשווה מצוות לאיברי גוף המבצעים את רצון הנפש מיד ובמלואו.
- סור מרע - השלב הפיזי הראשון: הפסקת ההתנהגות הממכרת.
- התעוררות רוחנית - חופש פנימי מתמשך שנובע מעבודה קבועה, להבדיל מ"סאטלה" רגעית.
- ריפוי בדיבור - מושג מהפסיכואנליזה: ביטוי מילולי של כאב שמרפא סימפטום גופני.
מהלימוד - אל העבודה המעשית
הפרק הזה נותן את התיאוריה - אבל את החיבור האמיתי, את המעבר מהפיזי לנפשי ולרוחני, את היכולת להסתכל בכנות על הטינות ועל אמונות הליבה - את זה עוברים בתהליך מלווה, לא לבד מול מסך. בקורס שלי, "12 הצעדים, הילד הפנימי ברוח ספר התניא", אני לוקחת את העקרונות האלה לכלים מעשיים, צעד אחר צעד, בקבוצה בטוחה ובהפרדה מלאה.
