"אמא, תשימי משקפי שמש": התמכרות אצל נשים
התמכרות אצל נשים היא לא גרסה נשית של אותה מחלה. היא מתפתחת מהר יותר, היא נושאת שכבת אשמה נוספת שקשורה לאימהות, והמחסום בפני בקשת עזרה גבוה בהרבה - ולכן נשים מכורות נמצאות פחות בחדרי הטיפול, ולרוב מגיעות אליהם אחרי שנים של הסתרה.
אריאלה מתארת את זה בלי לרכך: "התמכרות היא מחלה שיושבת על כאב, פצעים, חושך שאנחנו מסתירים". בשיחה הזאת היא מספרת איך נראית ההסתרה מבפנים, מה שבר אותה, ומה המחיר שהיא משלמת עליה עד היום.
למי הפרק הזה מדבר?
- לאישה שמשתמשת בסתר, ומרגישה שדווקא בגלל שהיא אמא אסור לה להודות בזה.
- למי שמחפש איך נראית החלמה שמחזיקה עשרות שנים, ולא רק את הרגע שבו מפסיקים.
- למשפחה שמנסה להבין למה האישה שהיא אוהבת ממשיכה להסתיר, גם כשכולם כבר יודעים.
- למי שכבר נקי, ומגלה שההחלמה גבתה מחיר ביחסים עם הילדים.
איך ילדה מצפון תל אביב הופכת לסוחרת סמים?
לא דרך מצוקה כלכלית. אריאלה גדלה בצפון תל אביב, אביה היה מנהל בנק, היא סיימה בגרות והייתה קצינה בחיל מודיעין שפיענחה קודים וצופנים, עם 20 חיילות תחת פיקודה. היא קוראת לעצמה "הדוגמה הקלאסית לשבירת המיתוס" - כי בתקופה שנפלה לסמים, ההנחה הרווחת הייתה שהתמכרות היא עניין של שכונות מצוקה ופשע בלבד.
הבית שמאחורי קורות החיים האלה נראה אחרת לגמרי. אריאלה מתארת ילדות של מכות, האשמה בהתקפי הלב של אביה כשהייתה בת 12, ותחושה מתמדת שהיא לא אהובה ולא שייכת. כשהאב נפטר מדום לב והיא הייתה בת 21, דודתה ניגשה אליה בשבעה ואמרה לה לקום מהרצפה, כי היא זו שהרגה אותו. המשפט הזה, בלשונה, נצרב לה בנשמה. זה בדיוק המקום שממנו שורש ההתמכרות צומח - לא מהחומר, אלא מהכאב שאין לו מקום.
מעל הכאב הזה נבנה מבנה שלם של הצגה. "בחוץ הצגתי המון ביטחון", אומרת אריאלה, "אבל בפנים אין לי אותי. אין אותי". היא קוראת לזה בביטוי שהיא משתמשת בו, חרטה בונה - הכול למראית עין. אלה בדיוק אותם מנגנוני הגנה שנראים כמו פגמי אופי, ובעצם נבנו כדי לשמור על ילדה שאיש לא שמר עליה.
מה היא באמת חיפשה בסם?
שקט, לא ריגוש. את החשיש הראשון עישנה אריאלה בחברה שהכירה, וזה, בלשונה, בא לה כמו כפפה ליד. "אף פעם לא היה בי שקט", היא אומרת. "הרגשתי כל הזמן מבעבעת". הסם לא הוסיף לה משהו, הוא הוריד ממנה משהו - את הרעש.
מהחשיש הראשון הדרך לעולם הפשע הייתה קצרה, ואריאלה מסבירה למה: אצלה זה תמיד הכול או כלום. אם כבר להשתמש, אז לא להיות מה שהיא קוראת נרקומנית של 50 שקל. היא התחילה לסחור, ובעולם ההוא הרגישה לראשונה חיונית, שצריכים אותה. את המנגנון הזה היא מסכמת במשפט אחד קשה: "הייתי חיה פצועה, שבאה עם מוגלות בנשמה". זה בדיוק מה שאריאלה מנסחת כשהיא אומרת שההתמכרות יושבת על כאב ולא מייצרת אותו, וזה גם מה שמוטי מרדכי תיאר כשישב מולי וסיפר על 30 שנה מכור ו-22 שנה נקי.
איך אפשר להיות אמא מכורה בלי שאף אחד יראה?
התשובה היא הפרדה מוחלטת של היום לשניים. אריאלה נכנסה להיריון בשימוש קטלני וגילתה אותו רק בחודש החמישי, ולאורך כל ההיריון עלתה 9 קילו. אחרי הלידה היא בנתה שגרה שהיא מתארת כמתוכנתת: בבוקר הילדה מסודרת והולכת לגן, אחר כך יש את שעות השימוש, ומהרגע שהיא אוספת אותה בארבע ועד שמונה וחצי בערב היא נמצאת איתה במלואה, בגינה או בים.
השגרה הזאת עמדה בבדיקה. פעמיים איימו עליה אמה ואבי הבת בפנייה לרווחה, ומי שהגיע לבדוק לא מצא עילה - הגננת אמרה שהלוואי שיהיו לה עוד חמש אמהות כמו אריאלה. "על פניו הייתי אימא רגילה", היא אומרת, "שידעו כנראה, לא רציתי לדעת שיודעים, אבל ידעו שמשהו לא בסדר עם האימא הזאת". ההסתרה הזאת היא לא ערמומיות, היא בושה שהפכה לדרך חיים. הקשר בין בושה והתמכרות פועל בשני הכיוונים: הבושה מזינה את השימוש, והשימוש מייצר עוד בושה שצריך להסתיר.
רגע אחד חדר דרך השגרה הזאת, בגן שעשועים, כשהבת הייתה בת 3 וחצי. היא רצה אל אמה ואמרה לה: "אמא, תשימי משקפי שמש". אריאלה זוכרת את זה עד היום. "הייתי בשוק", היא אומרת, "זה עשה לי בומבה בראש", ומוסיפה את המשפט שסוגר את העניין: "זה אומר שהיא התביישה". ילדה בת 3 וחצי כבר ידעה לכסות על אמה. זו הנקודה שבה הדפוסים המשפחתיים עוברים הלאה בלי שאף אחד מחליט על כך.
למה התמכרות אצל נשים מגיעה מאוחר יותר לטיפול?
משתי סיבות שפועלות יחד: מחסום הבושה גבוה יותר, וחלון ההזדמנות קצר יותר. על האישה נוספת שכבת אשמה שגברים לרוב אינם נושאים, השאלה איך עשית את זה כאמא, ובמקביל ההתמכרות מתפתחת אצלה מהר יותר. אריאלה מספרת את סיפורה בכוונה בדיוק בגלל זה, כדי שנשים ישמעו שהן לא לבד.
הפער הזה מתועד ולא רק מורגש. הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, שמנגישה בעברית את ממצאי המכון הלאומי האמריקאי לחקר השימוש בסמים, מציינת ששימוש בסמים בקרב נשים נוטה להתפתח להתמכרות מהר יותר מאשר אצל גברים, שנשים רגישות יותר לכמיהה לסם ונוטות יותר לחזור לשימוש אחרי טיפול, ושנשים חוששות במיוחד לבקש עזרה בזמן ההיריון או אחריו - בגלל ההשלכות החוקיות והחברתיות של השימוש, ובגלל שאין מי שישגיח על הילדים בזמן הטיפול. במילים אחרות, הפחד שאריאלה חיה בו הוא חשש מוכר ומתועד, ולא תחושה פרטית. אצלה עצמה, אגב, הבדיקה הגיעה ולא נמצאה עילה.
העובדה שהתמכרות אצל נשים מתפתחת מהר יותר הופכת את חלון ההזדמנות לקצר יותר, בדיוק כשהמחסום הרגשי גבוה יותר. מי שגדל בבית שבו לא מדברים על מה שקורה, לומד להסתיר הרבה לפני שהוא לומד להשתמש - וזה נכון גם לאמהות שנושאות טראומה משלהן.
מה גרם לה לעצור אחרי יותר מ-12 שנה?
שתי נקודות עצרו את אריאלה, ושתיהן לא רפואיות. הראשונה הייתה החלטה שקיבלה בקול רם: כשהבת שלה תעלה לכיתה א', בגיל 6, היא לא תהיה אמא מכורה. השנייה קרתה בתחנת אוטובוס. היא עמדה שם במצב קשה, אחרי כדורים ואדולן והזרקות, וראתה חברה שנפלה איתה בעבר עומדת מולה נקייה. "אין מצב בעולם שהיא תהיה נקייה ואני לא, נגמר", היא אומרת. תוך שבוע היא עלתה לאשפוזית. חשוב לומר שזו לא הייתה ההתחלה הראשונה שלה: בתוך אותן שנים היא כבר הייתה נקייה שנתיים ונפלה שוב, ונפילה כזאת היא חלק מהתמונה ולא יוצא דופן בה.
שתי נקודות המפנה האלה אינן מה שנהוג לקרוא לו תחתית של מכור. אריאלה לא הייתה בכלא ולא עבדה בזנות. התחתית שלה הייתה רגע של ראייה - היא הפסיקה להצליח לא לראות את עצמה. זה בדיוק מה שפיני סגל תיאר כשדיברנו על חוסר אונים כדרך חיים, ועל הרגע שבו מפסיקים להילחם.
מה מחזיק ניקיון של 29 שנים וחצי?
חמש השנים הראשונות היו קבוצות תמיכה למכורים על בסיס יומיומי. יומיומי ממש. בהתחלה אריאלה ביקשה שיסיעו אותה לקבוצה ויחזירו אותה הביתה, כי לא סמכה על עצמה שתגיע מהקבוצה הביתה בלי לקנות בדרך. את הכלי שהיא נשענת עליו היא מנסחת בשלוש מילים: "לזהות ולא להזדהות" - לראות את מה שעולה בלי להפוך להיות הוא.
ההחלמה הזאת לא הייתה קו ישר. במשך יותר מ-20 שנה, כשהייתה כבר נקייה מסמים, אריאלה עסקה בבגדים מזויפים והחזיקה מתפרות ודוכנים. היא קוראת לזה בשמו: תאווה לכסף שלא הצליחה לעצור לבד. ב-2020, 23 שנים אחרי שנכנסה לאשפוזית, היא נתפסה, בילתה לילה במעצר וישבה שנה וחצי במעצר בית. התביעה ביקשה מאסר בפועל; בסופו של דבר היא קיבלה 97 ימי עבודות שירות. החלמה שעוצרת בהפסקת החומר משאירה את המנגנון עצמו שלם, והוא עלול למצוא לעצמו חומר אחר.
אריאלה קוראת אחרת את כל הרצף הזה. היא מכנה את אלוהים "האדריכל", ומספרת שביקשה ממנו לעזור לה לצאת מהתחום, ושהתשובה שקיבלה הייתה שזה ייעשה בדרך שלו. יש בזה גם עיקרון, לא רק אמונה: "אם את לא תעשי פעולה למען עצמך, אני לא יכול להיות איתך". הכניעה הזאת היא כלי טיפולי, לא ויתור.
אריאלה מנסחת את המסקנה במשפט אחד: "התמכרות זה לא רק לסמים, זה אישיות". אפשר להתמכר לחומר, לכסף, לאדם, למבט. אני פוגשת את זה בקבוצות שאני יושבת בהן, ואתמול יצאתי בוכה מקבוצת צעדים שישבתי בה, מכנות שלא יצאתי כמותה אפילו משיעור תורה.
מה המחיר שההחלמה גובה?
אריאלה לא ראתה את בתה 6 שנים וחצי. הקשר ביניהן הידרדר לאורך 11 השנים האחרונות, ולפני מספר שנים הבת אמרה לה שהיא אוהבת אותה, שהיא לא שונאת אותה, אבל שהיא בוחרת שאמה לא תהיה בחייה. שיחות ביניהן עדיין קורות לעיתים רחוקות, אבל מפגש לא היה. אריאלה לא מתגוננת מהמשפט הזה. "אני חייבת לקחת אחריות על החלק שלי בתור אמא", היא אומרת, ומפרטת: לא הייתה קשובה מספיק, פעלה מתוך מה יגידו, ובעיקר - "עשיתי להורים שלי המון העתק-הדבק, המון, בלי לדעת".
האחריות שאריאלה לוקחת כאן היא הנקודה הקשה בשיחה, וגם המדויקת. מי שגדל בבית פצוע לא פעם ממשיך להפעיל את אותם דפוסים בדיוק במקום שהכי רצה להגן עליו. זו כפיית החזרה בצורתה הכואבת ביותר, וההחלמה מהסם אינה מבטלת אותה מאליה. אריאלה מספרת שהתנצלה פעמים רבות, ושההתנצלות לא התקבלה, ושהיא למדה שגם לזה יש בשלות. בינתיים היא בחרה לשחרר, לא כדי לוותר על הקשר אלא כדי להיות מסוגלת לחיות. בקבוצות התמיכה למשפחות מלמדים בדיוק את זה, לשחרר באהבה, וזה נכון בשני הכיוונים - גם כשההורה הוא זה שנשאר בחוץ. שוחחתי על התופעה הזאת לעומק בפרק על ניכור הורי. ניכור הורי אחרי החלמה הוא מקרה כואב במיוחד, כי ההורה כבר עשה את השינוי, והדלת עדיין סגורה.
לצד המחיר, אריאלה מתארת גם מה הרוויחה. היא בחרה לחיות בלי בן זוג או בת זוג, אחרי שנים של התפשרות מתוך פחד להיות לבד. "הסכמתי לפגוש את עצמי, אבל בענק", היא אומרת - ומגדירה את זה כרומן הגדול ביותר שהיה לה.
מי היא אריאלה דמנשטיין?
אריאלה דמנשטיין היא פסיכותרפיסטית ממוקדת התמכרויות וטראומה ומאמנת אישית כ-18 שנה, נקייה 29 שנים וחצי, ונמצאת כיום בכתיבת ספר. היא עברה מתל אביב לחריש, ומלווה נשים בהתמכרות, משפחות של מכורים, ומתמודדות עם ניכור הורי. אפשר ליצור איתה קשר בטלפון 050-638-8711, ולעקוב אחריה בעמוד האינסטגרם שלה.
אם הנושא נגע במקום קרוב
מי שמזהה את עצמו בשיחה הזאת, או מזהה בה מישהי קרובה, לא צריך להישאר עם זה לבד. אפשר לפנות לרופא המשפחה, למרכז לטיפול בהתמכרויות בקהילה, לקבוצת תמיכה, או לפנות אליי, לקליניקה של ד"ר אפרת לירז. הפסקת שימוש בסמים או באלכוהול אחרי תקופה ארוכה עלולה להיות מסוכנת בלי ליווי רפואי, ולכן הצעד הראשון נעשה מול איש מקצוע ולא לבד.
הקורסים של 12 הצעדים והילד הפנימי
אריאלה אומרת שכשנלחמה עם בתה היא עדיין הייתה ילדה פצועה בתוכה, ואת העבודה הזאת בדיוק אני עושה לעומק בהילד הפנימי ו-12 הצעדים לנשים, ובמסלול נפרד ב12 הצעדים והילד הפנימי לגברים. שני המסלולים נפרדים, ושניהם עוסקים באותה עבודה: הילד שנשאר פצוע בפנים הרבה אחרי שהחומר נעצר.
להישאר בקשר עם הקבוצה השקטה
אני שולחת פרוטוקול שבועי ונקודות מכל פרק לקבוצה השקטה שלי בוואטסאפ. זה מקום לחזור אליו ברגע שבו ההסתרה מתחילה להרגיש קלה יותר מהאמת, ולהזכיר לעצמנו שגם אחרי שנים אפשר לבקש עזרה במקום להמשיך לסבול.
