הטראומה שאיש לא רואה: ד"ר יאיר כספי על טראומת ילדות ועל שינוי ייעוד
שינוי ייעוד, לפי ד"ר יאיר כספי, הוא המעבר מהתפקיד שלמדנו למלא בילדות - הילד הטוב, הילד החזק, הילד שמציל - אל התפקיד האמיתי: להתמודד עם הפצע עצמו ולהפוך אותו למשימה הראשונה בחיים. מי שלא עושה את המעבר הזה, הוא אומר, עוזב את התהליך ברגע שהוא נעשה קשה באמת.
למי הפרק הזה מדבר?
- מי שהצליח בחיים, ובכל זאת מרגיש שמשהו אחד לא נפתר וחוזר על עצמו.
- מי שחושד שהיה משהו בילדות שלו, אבל לא בטוח שמותר לו לקרוא לזה בשם.
- מי שמלווה אדם קרוב שנמצא בתהליך כזה, ולא מבין למה זה כל כך איטי וכל כך כואב.
למה טראומת ילדות כל כך קשה לזהות?
בפוסט טראומה של הבגרות, מסביר כספי, הטראומה מונחת על השולחן: אדם מגיע לטיפול ויודע לומר מה קרה לו ומתי. טראומת ילדות עובדת אחרת. "טראומות של הילדות הן הרבה פעמים סודיות, הן מסתרות", הוא אומר, "אדם לא יודע בכלל שיש לו טראומה". לפעמים הוא אפילו מקטין אותה בעצמו, כי לכעוס על ההורים ועל האחים מסוכן - זו הסביבה שהוא תלוי בה.
הזיכרון של הילד אינו רק מידע, הוא חוויה, והחוויה של ילד שננטש או שהוזנח קרובה בעוצמתה לאימת מוות. תינוק שבוכה בלילה ואיש לא ניגש אליו מרגיש שהוא הולך למות, כי הוא תלוי לגמרי בסביבתו. לכן, אומר כספי, אנחנו לא באמת בורחים מהזיכרון - אנחנו בורחים מהאימה שנמצאת בתוכו. אצל חלק מהמטופלים שלו התוכן הזה עולה רק בשנה השלישית או הרביעית של העבודה, ולא בגלל התנגדות אלא בגלל גודל האיום.
מה ההבדל בין "ניסיון" ל"עונש", ולמה זה משנה?
ההבחנה בין ניסיון ועונש ביהדות מפרידה בין שני סוגי סבל: עונש, שהוא תוצר של מעשינו, וניסיון, שמגיע בלי שעשינו דבר. אברהם התנסה, איוב התנסה, ועם ישראל התנסה במדבר. זה, אומר כספי, המקביל היהודי למושג טראומה - ולכן הוא גם קשה יותר לשאת. "בניסיון אתה מגלה שאתה לא בעל הבית של העולם", הוא מנסח.
ההבחנה הזאת משנה את מה שאנחנו מחפשים. כל עוד אנחנו מנסים להבין מה עשינו כדי להגיע לזה, אנחנו נשארים בתוך אותו דפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב ולא נוגעים בשורש. שאלתי אותו על זה ישירות: "אבל האמת הרי על הילדות, אין לנו באמת אמת. אנחנו לא יודעים מה האמת". התשובה שלו הייתה חדה, "יש אמת".
"יש בך משהו מת": הרגע שבו הצלחה הפסיקה להספיק
כספי סיפר על עצמו כדי להסביר מאיפה מגיעים לנקודה הזאת. בצעירותו הוא הצליח - טור בעיתון, תוכנית ברדיו, תוכנית בטלוויזיה, כתיבה הומוריסטית וסאטירית. הוא שירת כלוחם ואחר כך כקצין. "אני גבר ישראלי חזק ומצליח", כך הוא הרגיש, ומעבר לזה לא היה צריך לבדוק דבר.
אז אמרה לו בחורה שיצא איתה שהיא לא יכולה להמשיך, ונימקה: "יש בך משהו מת". הוא ידע שהיא צודקת. שנים אחר כך היא כתבה לו מייל להתנצל, והוא השיב לה, "את נתת לי מתנה גדולה, את פתחת לי את הדלת". זו הנקודה שממנה הוא מדבר בכל הפרק: אנשים לא נוגעים בפצע כשיש להם ברירה. הם נוגעים בו כשהפתרונות הישנים מפסיקים לעבוד. זה גם הרגע שממנו נפתח הסיפור שהביא אותי אל העבודה הזאת.
למה כל כך קשה להישאר בטיפול שנוגע בפצע?
המחסום הראשון, לדברי כספי, אינו פסיכולוגי אלא ערכי: להעדיף את האמת על מה שנעים. יש טיפולים, הוא אומר, שנמשכים שנים ומרגישים טוב, כי המטפל עוטף ומחזק ולא נוגע. "עד שלא תיגע בו, אתה מפספס את חייך ואתה מפספס את האמת".
הזכרתי לו שברשתות אומרים היום ההפך - שאם יוצאים מטיפול ולא נעים, כדאי לא לחזור. הוא הציע מבחן כפול: שנרגיש שהמטפל מחבב ומבין אותנו, ושמדי פעם ממש לא יהיה לנו נעים שם. גם וגם. הבריחה מהאי-נעימות היא מה שמזין את החיפוש אחרי הקלה מהירה במקום מגע בכאב עצמו, וזו נקודה שחוזרת אצלי כמעט בכל שיחה בפודקאסט הזה.
לוותר על להיות "כמו כולם", ולצאת מתפקיד הילד הטוב
המחסום השני הוא הגילוי שאנחנו לא בדיוק כמו כולם. מי שנוגע בטראומה מגלה בעצמו תגובות שאינן רציונליות: אחד נסגר, אחד בורח, אחד מתפוצץ. אלה הדפוסים שעזרו לילד לשרוד ותוקעים את המבוגר. מי שכל שאיפתו היא להיות נורמלי, אומר כספי, יעזוב את התהליך ברגע שיגלה שהוא לא. הצורך הזה, להיות ממוצע ומקובל כמו כולם, הוא אחד המחסומים החזקים שיש.
המחסום השלישי הוא המשפחה, ובו נדרשת הפעולה הקשה מכולן: להיפרד נפשית מהמשפחה שאליה היינו נאמנים. הפגיעה קרתה בבית, ולכן ההיזכרות בה מתנגשת בנאמנות הכי בסיסית שלנו. התגובה הראשונה שרוב האנשים מקבלים, הוא מתאר, היא "זה לא היה ולא נברא", או "למה להתעסק בזה". כאן הוא הופך את התפקיד: "תפקידך הוא להיות זה שאומר את האמת בבית". לא הבן המוצלח, לא זה שמחזיר את הכבוד למשפחה - זה שמניח את מה שקרה על השולחן, גם כשאף אחד אחר לא מוכן.
שאלתי אותו איך הוא מתמודד עם מטופלים שאומרים לו, ואיפה כיבוד אב ואם. הוא הפנה לספרות ההלכה, שלדבריו הרבה יותר מציאותית ממה שנהוג לחשוב. בהלכות כיבוד אב ואם בשולחן ערוך יש מדרג ברור להורה שנשתטה: תחילה לנהוג עמו על פי דרכו, ואם המצב חמור - למנות אחרים שיטפלו בו במקומו. ההלכה, הוא אומר, הכירה בכך שיש מצבים שבהם אדם אינו יכול לעמוד בקשר. כאן מתחילה העבודה של להשתחרר מדפוסים שנקבעו בבית שגדלנו בו, בלי לחכות שהבית ישתנה קודם.
המחסום הרביעי הוא הזהות. "זה המחסום של השינוי זהות", אומר כספי, "כשאתה נוגע בתוכן הזה, הוא משנה את זהותך, את מי אתה". האיש שהרגיש שהוא עומד בכל הסטנדרטים של הגבר הישראלי גילה שברגע שנגע בפציעה נוסף לו שם שלא היה מוכן לקבל, "אני גם קורבן". "זה לקח ממני את הזהות שלי, את מי שאני", הוא אומר. מי שהזהות חשובה לו יותר מהאמת עוצר כאן, ולכן המעבר הזה הוא ויתור לפני שהוא רווח.
מי היו ההורים האמיתיים שלנו?
כשנוגעים בפצע, מדגיש כספי, צריך שהתרופה תהיה כבר בכיס. הוא מציע שתיים. הראשונה היא מה שהוא מכנה זיכרונות מרפאים: מיפוי של האנשים שכן נתנו. גננת, מורה, מטפלת, דודה, סבתא. "נותנים לך הורים אחרים בגלל שמגלים לך שהיו לך הורים אחרים", הוא אומר, ומזכיר שאצלו חלק מהדמויות האלה הגיעו דווקא מהספרות היהודית שאהב.
הרעיון הזה מקבל אצלו עוגן מהמשנה (בבא מציעא ב, יא), שדנה במי קודם לפדיון
- האב או הרב - ומכריעה לפי מי שנתן לאדם את רוב תורתו. הורה אמיתי, בקריאה שלו, הוא מי שממלא את התפקיד בפועל, ולא בהכרח מי שמופיע בתעודת הלידה.
התרופה השנייה היא הקבוצה. כספי עובד בטיפול קבוצתי, והנימוק שלו פשוט: כולם באותה סירה, כולם פצועים, וזה מה שמאפשר להתקרקע. גם זה, בסופו של דבר, סוג של ויתור על השליטה ועל ההעמדה שאני מסתדר לבד. הוא מספר שחלק מהשחרור שלו היה להודות בכישלון: הוא לא הציל את אמו, ולא תיקן אותה. הענווה הזאת, ולא ההצלחה, היא מה שאפשר לו לפרוש מתפקיד הילד שמציל.
להחזיר את הילד שוויתרנו עליו
שאלתי אותו איפה עובר הגבול שבו הכאב הופך לקורבנות. הוא ענה שזה קורה כשלא מרשים לילד להיות סתם ילד: כשהוא צריך להצטיין כדי להחזיר כבוד למשפחה, לטפל באחיו או לטפל בהורה. בשפה המקצועית קוראים לזה פרנטיפיקציה, היפוך תפקידים שבו הילד נעשה המבוגר האחראי - הילד שנושא על כתפיו את הכאב של כל הבית. אותה תבנית ממשיכה גם בקבוצה שנים אחר כך, כשמישהו מטפל בכולם ומעולם לא סיפר את סיפורו שלו.
כספי תיאר את זה על עצמו. עד גיל תשע, כשאביו עוד היה בבית, הוא היה ילד. אחרי גירושי ההורים הוא נשאר לבד עם אם מעורערת בנפשה, ובין תשע לאחת עשרה, כדבריו, הזדקן. הוא קרא את דוסטויבסקי וטולסטוי בגיל שבו ילדים קוראים ספרי מתח, כי היה משוכנע שהוא חייב להבין את העולם מהר.
את הספר על ילדותו הוא כתב בשנות העשרים לחייו, ולא כדי לפרסם - אלא כדי שיהיה לו מסמך שמוכיח לו שמה שהוא זוכר באמת קרה. הספר נשאר על המדף שנים ארוכות, ורק אחר כך יצא לאור. במקום הזה מסתתרת גם הבושה שגורמת לנו להסתיר את החלק שהכי זקוק לאוויר.
"היום אני הרבה יותר ילדי ממה שאי פעם הייתי", הוא אומר, ומדבר על הרשות להשתובב, לשחק ולבזבז זמן סתם. גם זה חלק מהתיקון, ולא הפסקה ממנו.
אז מה זה בעצם שינוי ייעוד?
שינוי ייעוד הוא החלפה מודעת של התפקיד שאנחנו ממלאים בחיים: במקום למלא את התפקיד שקיבלנו בילדות, אנחנו לוקחים על עצמנו את ההתמודדות עם הפצע כמשימה הראשונה. כספי מונה חמישה מעברים כאלה, וכל אחד מהם הוא מחסום בפני עצמו:
- להעדיף את האמת על מה שנעים.
- להעדיף את היוצא דופן על להיות נורמלי כמו כולם.
- להעדיף את האמת על נאמנות המשפחה.
- לוותר על הזהות שהחזקנו בה, ולקבל שאנחנו גם מי שנפגע.
- לקבל את התפקיד החדש מסמכות גבוהה יותר מההורים ומהסביבה.
המעבר החמישי הוא זה שמחזיק את כל השאר. כספי הזכיר משפט מסרט אמריקאי שהוא אוהב, "We have a mission from God", ואמר שבהתמודדות עם טראומה צריך בדיוק את זה: "אתה צריך להבין שזו משימה שקיבלת". בלי מקור סמכות שממנו מגיע התפקיד החדש, קשה לעמוד מול משפחה שמכחישה ומול סביבה שמבקשת להניח לזה.
הדוגמה שהוא נתן הייתה של לוחם שנפצע קשה, הבין ששיקום הוא התפקיד החדש שקיבל, והשקיע בו את כל מה שהיה לו. כשביקשו ממנו לחזור על תרגיל חמש פעמים ביום, הוא עשה חמישים. בלי הגיוס המלא הזה, מדגיש כספי, ההתמודדות לא מחזיקה. הוא כמעט אינו מאמין באמירה שטראומה נשארת לכל החיים, וראה אנשים שיצאו ממנה: "וגם אם התגברת ב-70%, זה שינוי עצום".
זה הקו של הפודקאסט הזה, מהתמכרות לגאולה - לא להבטיח שהפצע ייעלם, אלא לומר שאפשר להפסיק להיות מנוהלים על ידו.
מי הוא ד"ר יאיר כספי?
ד"ר יאיר כספי הוא פסיכולוג המתמחה בטיפול בטראומה של הילדות, ומנחה תוכנית טיפול קבוצתי. הוא כתב מספר ספרים שמחברים בין הפסיכולוגיה למקורות היהודיים, ביניהם "לדרוש את אלוקים" ו"הילד שכמעט הציל את אמו" (הקיבוץ המאוחד, 2017), שבו סיפר את סיפור ילדותו שלו. את ההבחנות שהוא מביא בפרק הוא בנה משנים של עבודה קלינית ומהמסע האישי שלו. אפשר ליצור איתו קשר בטלפון 054-571-8928 או להכיר את הכתיבה שלו באתר "פסיכולוגיה ביהדות".
אם הנושא נגע במקום קרוב
מי שהשיחה הזאת פתחה אצלו משהו, לא צריך להישאר איתו לבד. אפשר לפנות לרופא המשפחה, למרפאה לבריאות הנפש, למטפל שמתמחה בטראומה או לפנות אליי לקליניקה. מגע בפצע ישן הוא עבודה קשה, וזו הסיבה שלא עושים אותה בלי מלווה.
הקורסים של 12 הצעדים והילד הפנימי
את הילד שוויתרנו עליו כדי לשרוד, ואת הדרך להחזיר אותו הביתה, אני מלמדת לעומק בקורס 12 הצעדים והילד הפנימי לנשים, ובמסלול נפרד בקורס 12 הצעדים והילד הפנימי לגברים. שתי הקבוצות נפרדות בכוונה, כי הילד שנשלח להיות חזק והילדה שנשלחה להיות אחראית נושאים שני עומסים שונים.
להישאר בקשר עם הקבוצה השקטה
אני שולחת פרוטוקול שבועי ונקודות מכל פרק לקבוצה השקטה שלי בוואטסאפ. זה מקום שאפשר לחזור אליו ברגע קשה, ולהזכיר לעצמנו שהתפקיד שקיבלנו בילדות אינו התפקיד היחיד שאפשר למלא.
