מה זו כנות רדיקלית - ולמה הכול מתחיל ממנה
רובנו חיים עם כנות חלקית. אנחנו מודים בדברים שנוח להודות בהם, ומספרים לעצמנו סיפור יפה על כל השאר - מי אשם, למה לא היה לנו ברירה, למה אצלנו זה מוצדק. כנות רדיקלית היא בדיוק ההפך: אפס הכחשה. להפסיק לייפות, להפסיק להאשים את כולם בחוץ, ולהסתכל על האמת שלנו בדיוק כמו שהיא - גם כשהיא לא מחמיאה, וגם כשהיא כואבת. בפרק כ"ד זהו לא רעיון מופשט; זו דרישה מעשית, ושער הכניסה לכל שינוי אמיתי. כי אי אפשר להחלים ממה שאנחנו מסרבים לראות, ואי אפשר להתחבר לנפש האלוקית כל עוד אנחנו עסוקים בלהגן על האגו. כל מה שיבוא בשיעור הזה - האהבה של האדמו"ר הזקן, הדרישה לעבודה, ההתמודדות עם המחלה - מתחיל מהנקודה הזאת: הנכונות להיות כנים עד הסוף.
ספר התניא הוא פגישה אישית, לא שיעור בגמרא
הרבה מאיתנו עשו בגרות בתניא בתיכון. אבל איפה אנחנו מפעילים את זה ביום-יום? ספר התניא הוא ספר הדרכה לחיים. האדמו"ר הזקן עצמו אומר שמי שלומד אותו זה כמו פגישה אישית עם פסיכולוג - וכשבאים לפסיכולוג, לא באים מהשכל. אם מדברים מהשכל, לא יהיה טיפול. צריך לבוא מהרגש. וזה הכיוון של השיעורים האלה: לנסות להבין מה האדמו"ר הזקן רוצה מאיתנו ברמה הרוחנית, הנפשית והפיזית - איך להתמודד עם המחלה הרוחנית, ואיך להגיע לאותה נפש אלוקית שנמצאת בתוכנו.
ההודעה שקיבלתי - "אל תלחיצי אותי"
קיבלתי כמה הודעות אחרי השיעורים האחרונים. מישהי כתבה לי: "כל כך נעים להקשיב, אבל אני לא שומרת תורה ומצוות - אז את רוצה להגיד לי שאם אני לא מקיימת מצוות אני לא מחוברת לבורא עולם? זה גורם לי לא לרצות להיות בשיעורים." ואני מאוד מתחברת לזה. גם אני, בגיל 20, נבהלתי כשהתחילו "להפיל עליי" את המצוות. אז איך לוקחים את פרק כד - שבסופו האדמו"ר הזקן אומר דברים נוקבים מאוד - בלי שזה ייצא הפחדה? התשובה שלי היא דרך מושג אחד: כנות רדיקלית. וזו בדיוק הדרך אל החופש.
שני הפנים של האדמו"ר הזקן - אהבה בלי תנאי, ודרישה לעבודה
מי שקורא את האיגרות של האדמו"ר הזקן רואה שהוא לא הסתכל על מעמדות. הוא פנה לכל יהודי כאילו הוא האדם היחיד בעולם - "אהוביי, אחיי ורעיי אשר כנפשי" - אהבה עמוקה ובלתי מסויגת. הרבי מליובאוויטש, ביום שקיבל את הנשיאות, לא סיפר עליו כמה הוא גאון; הוא סיפר שהאדמו"ר הזקן בישל ביום כיפור לאישה מסכנה. זאת הייתה האהבה שלו. אבל מהצד השני - והופתעתי לקרוא את זה - אי אפשר היה "להיכנס אליו על הביי". הוא דרש מהאנשים לעשות עבודה לפני שהגיעו אליו. הוא לא נתן לאף אחד לקפוא במקומו, כי בחיים אין מצב סטטי: או שאנחנו במחלה, או שאנחנו בהחלמה.
כנות רדיקלית - אפס הכחשה
כאן נכנס הלב של הפרק, והוא מגיע ישר מהמקום הכי נמוך של תוכנית 12 הצעדים - המקום שבו אני פגשתי את אלוקים. כדי להתחבר לנפש האלוקית ולצאת להחלמה, צריך לעבור דרך המחלה. ולמחלה - מחלת ההתמכרות - יש ארכיטיפ: ממד פיזי, נפשי ורוחני. הצעד הראשון דורש שני דברים בכנות רדיקלית: להבין מהי המחלה, ולהודות בחוסר אונים מולה. אפס הכחשה. אין כאן "אני הרב, אני המטפל" - מול המחלה כולנו שווים. וזה השער. כנות רדיקלית כואבת, כל מי שעושה צעד ארבע בפעם הראשונה נבהל - אבל דווקא שם, כשמסתכלים בכנות על מה שקרה, על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, על הארכיטיפים שלקחנו מאבא ואמא - שם נפתח השער אל הנשמה. "בחני, בני וזומי" - להפסיק להסתכל החוצה, ההבחנה היא אצלנו.
למטפלים שמקשיבים - אל תעצרו בתפוחי האדמה
הרבה מטפלים מגיעים אליי לקבוצות ולקורסים, ואני אומרת להם: אתם יכולים לבוא עם הכובע של המטפל - ואז בחדר הטיפול תגיעו עם המטופל שלכם רק "עד פה". או שתעשו את העבודה לעומק בעצמכם. אפשר לדבר על "תפוחי אדמה" - יש לי בעיית אכילה, נמנע מאוכל, נעבוד על זה - אבל הבעיה האמיתית למטה. צריך להכיר את הארכיטיפ של המחלה עצמה. רק כך הכלי הופך אמיתי, גם בקליניקה וגם בחיים.
התקדמות ולא שלמות
ועכשיו אני חוזרת למי ששלחה את ההודעה. ענווה היא לדעת שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה לאותו יום. כשחזרתי לשמור תורה ומצוות - ואני באה מבית של תורה ומצוות - בשלב הראשון הפסקתי לנסוע בשבת, אבל עדיין עשיתי עבודות במחשב. בעשרה דברים שזו חילול שבת. זה מה שיכולתי באותו רגע. אף אחד לא עמד עם אקדח. עשיתי מה שיכולתי, וקיבלתי. אז קודם כל - התקדמות ולא שלמות, אין מה להילחץ. מצד שני, כיוון שיש הבדל במבנה הנפש של יהודי ולא-יהודי, הדרך להתחבר לנפש האלוקית היא דרך מצוות, כמיטב היכולת. שתי האמיתות חיות יחד.
למה דווקא מאיתנו נדרשת אחדות מוחלטת
כאן הפרק מגיע לנתון הלכתי שנראה תמוה. הקדוש ברוך הוא נתן לנו תרי"ג מצוות, ולאומות העולם רק שבע מצוות בני נוח. ואיך ייתכן שמשהו שאסור לחלוטין אצלנו מותר אצלם? ההלכה אפילו מתירה לאומות העולם להאמין בה' לצד אמונה בישויות נוספות - בכוכבים, במזלות - בעוד שמיהודי נדרשת אחדות השם המוחלטת: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". הסיבה פשוטה, והיא עצמה כנות רדיקלית של קיום מצוות: בני ישראל מגיעים מ"פנימיות הרצון", מהקדושה עצמה. ולכן אנחנו צריכים להיות מאוחדים עם רצון השם מאה אחוז, בלי להרגיש ישות עצמאית, בלי "אני", בלי אגו. והביטוי המעשי לאחדות הזו הוא קבלת תורה ומצוות - זה הביטול שלנו.
הביטול הוא במקום שבו אנחנו נופלים
לכל אחד יש את הביטול שלו, ודווקא במקום שבו הוא נופל. אני אקח את זה מהמקום הכי נמוך שלי: אצלי המראה הדתי לא תמיד בא לי טוב, ואין לי שום בעיה לראות אישה במכנסי ג'ינס - לפעמים אני חושבת שהיא צנועה יותר. אז דווקא שם הייתי צריכה לשבור את הרצון. רבנית אחת, קיצונית, ש"אצלה אלוקים מעניש", אמרה לי פעם: אם את מאמינה בו, אז במה זה בא לידי ביטוי? והלכתי הביתה והבנתי שהיא צודקת - כמה שנים אפשר לחיות "גם וגם"? תמיד אהבתי את השם, תמיד האמנתי בו, והקיצוניות שלה היא שבקעה אצלי. אצל אחד זה דבר אחד, אצל השני זה משהו אחר, ואצל השלישי זה לקבל ילד שלא רוצה להיות דתי - ואם זה המסע שלו מול בורא עולם, צריך לקבל אותו, לאהוב אותו. אבל מולנו, בכל רגע, ביטול טוטאלי לרצון אלוקים. וככל שאנחנו יותר בביטול - מקבלים יותר שלווה ויותר כוח.
בלעם: כשהאגו רק ממתין לרגע
האדמו"ר הזקן מביא את בלעם הרשע כדוגמה, ולכל דבר טוב יש צל. אם אדם צדיק - יש לו צל. מי שמתלבש בצניעות קיצונית, שיידע שיש בו גם חוסר תאוות שהוא מתמודד איתו. בלעם היה בעל כוחות אנרגטיים לא פחותים ממשה רבנו - ההבדל היה ה"יש". משה היה בחוסר אונים טוטאלי, הכניס את בורא עולם לכל דבר, הנהיג מתוך ביטול. לבלעם היה האני, האגו, התאווה לכבוד ולממון. תלמידיו היו בעלי עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה - היפוכם של תלמידי אברהם אבינו, בעלי עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה. ובלעם לא נלחם בה' ישירות; הוא רק חיפש את הרגע. הוא ידע בדיוק מתי עם ישראל נופל - כשמתחברים לתאווה - ואז נכנס הארכיטיפ של המחלה, ושם הוא קילל. וזה בדיוק כמו המחלה שלנו: היא לא הולכת לשום מקום. היא יושבת איתנו פה בשיעור, הולכת איתנו לקבוצות, ופשוט ממתינה לרגע של ניתוק. לכן אומרים: להתרחק ממקומות, אנשים ודברים, ולהיות ערניים.
ולא להפחדה - אלא לאהבה
הפרק הזה קשה. אבל אני מבקשת לקחת אותו לא למקום של הפחדה, אלא של "התקדמות ולא שלמות". אפילו רק לראות איפה אנחנו - בלי ביטול עצמי, מתוך מקום של אהבה - זו כבר החלמה גדולה. ולא במקרה דווקא אחרי הפרקים האלה, שדורשים כנות רדיקלית והתמסרות, מגיעים הפרקים הבאים שמדברים על שמחה וייחוד. כי חופש מגיע עם אחריות.
מה למדנו בשיעור
- למה ספר התניא הוא "פגישה אישית" שצריך לבוא אליה מהרגש ולא מהשכל
- איך אהבה בלי תנאי לכל יהודי חיה יחד עם דרישה לכנות רדיקלית ולעבודה
- מהי "כנות רדיקלית" - אפס הכחשה - ולמה היא שער הכניסה להחלמה
- "התקדמות ולא שלמות" - איך לעשות כמיטב היכולת בלי להישבר מהלחץ
- למה האגו (בלעם שבתוכנו) ממתין דווקא לרגעי הניתוק
כלים מהשיעור
- תבוא מהרגש, לא מהשכל. אי אפשר להחלים ממה שמנתחים רק בראש.
- כנות רדיקלית מתחילה באפס הכחשה - תודה מהי המחלה, ותרפה מהשליטה.
- תזכור: התקדמות ולא שלמות. תעשה כמיטב יכולתך לאותו יום, וזה מספיק כדי להתחיל.
- תשים לב למקומות, לאנשים ולדברים שמנתקים אותך. הערנות היא לא חומרה - היא שמירה.
מילון מושגים
- כנות רדיקלית - הודאה מלאה במחלה הרוחנית ללא הכחשה, כשער הכניסה להחלמה.
- התקדמות ולא שלמות - לעשות כמיטב היכולת לאותו יום, בלי לחץ של שלמות מיידית.
- ארכיטיפ המחלה - המבנה השלם של מחלת ההתמכרות על ממדיה הפיזי, הנפשי והרוחני.
- פנימיות הרצון - המקור האלוקי שממנו מגיעים בני ישראל, המחייב אחדות מוחלטת.
- צל - החלק האפל והבלתי-מוכר בנפש (כאן: בלעם כצל מול משה).
מהבנה - אל ההחלמה עצמה
לדעת מהי כנות רדיקלית זה דבר אחד. לעבור אותה - לשבת מול הכחשה בת שנים ולהפסיק אותה, מתוך אהבה ולא מתוך הפחדה - זה משהו אחר לגמרי, וכמעט בלתי אפשרי לבד. בקורס שלי, "12 הצעדים, הילד הפנימי ברוח ספר התניא", אני מלווה את התהליך הזה צעד אחר צעד, במרחב מוגן ובהפרדה מלאה, עד שהאמת הופכת מרעיון לחיים.
