מה זו "גמילה מסבל" - ולמה הכול מתחיל מכאן
לפני שניכנס פנימה, חשוב לי להניח את היסוד, כי עליו נשען כל מה שיבוא. רובנו חושבים שהמטרה בחיים היא לא לכאוב. אבל זו טעות - כאב הוא בלתי נמנע, והניסיון לברוח ממנו הוא בדיוק מה שיוצר את הסבל. סבל הוא לא הכאב עצמו; הוא ההתנגדות לכאב, הסיפור ש"אסור שיהיה לי קשה", ההיאחזות בפצע. וזו התמכרות - אחת הקשות שיש. "להיגמל מהסבל" לא אומר להפסיק להרגיש; להפך, זה אומר להסכים סוף-סוף להרגיש את הכאב, בלי להתמכר אליו. וזו הדרך שכל הפרקים הבאים בתניא - המדריך לשמחה - יובילו אליה. אני אומרת את זה גם כמי שמתמודדת עם זה בעצמה, לא רק כמלמדת.
כאב זה לא סבל
ובדיוק בגלל זה חשוב לי להתעכב על ההבחנה הזו רגע. בעולם הזה יש כאב - אלא אם אנחנו עשויים מבטון, ואז יש לנו מחלה של אטימות הלב. יש חלומות שפינטזנו, ציפיות שנשברו. אומרים "ציפיות יש רק בכריות", אבל זה לא נכון - אנחנו בני אדם, ויש לנו ציפיות ופנטזיות, ובלי הניצוץ שרוצה להתקדם ולשאוף, אין חיים. אז לגעת בכאב זו צמיחה. סבל, לעומת זאת, הוא ההתנגדות לכאב - אי-ההסכמה לקבל את מה שכואב, וההיאחזות בו. ומכאן השם של כל הסדרה הזו: "להיגמל מהסבל". זו גמילה, והיא לא פשוטה בכלל.
מה זה ג' תמוז - ולמה דווקא ממנו מתחילים
ואת הגמילה הזו בחרתי לפתוח דווקא היום, בג' תמוז, ולא במקרה. ג' תמוז הוא היום שבו הסתלק הרבי מליובאוויטש. בחב"ד לא מדברים על "יום פטירה", כי הרבי לימד שדווקא בהסתלקותו של צדיק מתגלה עיקר פעולתו בעולם - כמו פרשת "חיי שרה", שנקראת על שם החיים אף שבה שרה הולכת לעולמה. זהו יום של התקשרות, חשבון נפש והתחזקות. ובחרתי לפתוח בו את המדריך לשמחה, כי אין כמו הרבי לתת טעימה של מה זה להיגמל מהסבל - האיש שנשא על גבו כאב עצום, ובכל זאת לימד אותנו לראות טוב. אספר לכם משהו אישי: את עצם הלימוד של הפרקים האלה התחלתי בעקבות איגרת שקיבלתי מהרבי, כשכתבתי לו שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם העצבות שתוקפת אותי. התשובה שיצאה הייתה פשוט להתחיל ללמד את הפרקים האלה. אז הם לא תיאוריה בשבילי.
העולם הזה: ג'ונגל או גן?
ומכאן מגיע הרעיון שהוא הלב של כל הסדרה. בשנת 1951, כשקיבל את הנשיאות, פתח הרבי את נאומו במילים "באתי לגני", והכריז: העולם הזה הוא גנו של אלוקים. עכשiו קחו את זה למיקרו - קמים בבוקר, הגוף כואב, לא מרגישים טוב - ובא הרבי ואומר שהעולם הוא גן. וקל לשאול: איך? כשמסתכלים סביב, לפעמים כל מה שרואים הוא ג'ונגל - כל אחד עושה מה שהוא רוצה, כואב בנשמה. אז ג'ונגל או גן עדן? הרבי עונה: לא ג'ונגל. גן. אבל - וזו הנקודה הקריטית - זו לא הכחשה של הכאב ולא פסיכוזה. זו עבודה.
זו לא נאיביות - זו עבודה
ואם מישהו חושב שקל לרבי להגיד את זה, בואו נסתכל מאיפה הוא בא. הרבי לא דיבר ממקום נאיבי שלא מכיר ברוע ובסבל. להפך: הוא נולד לתוך אנטישמיות ופוגרומים, איבד אח שנרצח בידי הנאצים, אביו נרדף והוגלה עד מוות בידי השלטון הקומוניסטי, הוא ואשתו לא זכו לילדים, ונשא על גבו את כאבם של מאות אלפים שפנו אליו. הייתה לו כל הצדקה שבעולם להתייאש. אבל הוא בחר אחרת. וזה מה שנפגש בול עם עולם ההחלמה: מבט חיובי שבא "מלמעלה", ממישהו שלא היה שם, לא שווה כלום. אבל מבט חיובי של מי שעבר את החושך בעצמו - זה הכל. כמו שעזרת מכור למכור היא הכי חזקה בעולם, כי היא לא באה מלמעלה - היא באה ממי שכאב את אותו כאב.
"עבדתי על עצמי תמיד - אחרת לא הייתי שורד"
וכאן הרבי חשף משהו על עצמו שאני לא מפסיקה לחזור אליו. בגילוי לב נדיר הוא אמר: "עבדתי על עצמי תמיד להשקיף על המצב באור חיובי. אחרת לא הייתי מסוגל לשרוד." אני קוראת את זה כמעט עם דמעות. זו לא הייתה לו מתנה טבעית - זו הייתה עבודה יומיומית, קשה, שבלעדיה, לדבריו, לא היה שורד. וזה בדיוק מה שאנחנו לומדים: המבט החיובי הוא לא הכחשה של הקושי ולא בריחה ממנו - זו משימה בלתי אפשרית שנועדה לכישלון. הוא היכולת לעבד את החוויות, כולל הקשות, בצורה שלא מגבילה אותנו אלא מעצימה.
למה זה כל כך קשה: המוח נוטה לשלילי
ואם קשה לנו לעשות את העבודה הזו - יש לזה גם הסבר ביולוגי, ולא רק רוחני. קחו דף לבן ושימו עליו נקודה שחורה - על מה כולם יסתכלו? על הנקודה. המוח האנושי בנוי עם נטייה שלילית; הוא פיתח מנגנונים שמעבדים חוויות שליליות ומדגישים אותן, גם ברגש וגם בזיכרון. אם ישאלו אותנו "מה היה לך היום?", לרוב הזיכרון ירוץ קודם לדבר הרע. וכאן בדיוק העבודה של הפרקים הבאים בתניא: לפתח, בניגוד לטבע, ראייה אחרת. לא להכחיש את הכאב - כן להרגיש אותו - אבל לגלות מתחת לקליפה את הפרי.
הגן מתגלה רק מבפנים
ואיך בכל זאת מגלים את הגן החבוי, כשהמוח מושך לשלילי והמציאות באמת קשה? לא מבחוץ. מקומות, אנשים ודברים לא יעשו את זה. הכלי הוא אסירות תודה - מה שבשפת התוכנית קוראים "האנטיביוטיקה של הנשמה". כי המחלה, המבט השלילי, מפנה אותנו החוצה - למה חסר, מי אשם, מה לא בסדר. וההחלמה היא בדיוק ההפך: להיכנס פנימה, ולהיות אסירי תודה על מה שיש. זו התחלת הדרך של כל המדריך לשמחה - לא לחכות שהעולם ישתנה, אלא לשנות את המשקפיים שדרכם מסתכלים עליו.
מה נלמד בשיעור
- ההבדל המהותי בין כאב (שאפשר לצמוח ממנו) לבין סבל (ההתנגדות לכאב)
- מה זה ג' תמוז, ולמה דווקא הרבי מליובאוויטש פותח את המדריך לשמחה
- למה "העולם גנו של אלוקים" הוא לא הכחשה של הכאב אלא עבודה יומיומית
- מה גילה הרבי על עצמו - ולמה זה משנה את כל המשמעות של מבט חיובי
- למה המוח נוטה מטבעו לשלילי, ואיך מפתחים ראייה אחרת
כלים מהשיעור
- תרגיש את הכאב, אל תתנגד לו. ההתנגדות היא הסבל - והכאב עצמו הוא הצמיחה.
- אל תחכה שהמבט החיובי יגיע מעצמו. זו עבודה יומיומית, בדיוק כמו של הרבי.
- כשהמוח רץ לנקודה השחורה - חפש ביודעין את הפרי שמתחת לקליפה.
- תרגל אסירות תודה על מה שיש. זו הכניסה פנימה, ושם מתחילה ההחלמה.
מילון מושגים
- כאב מול סבל - כאב הוא חלק מהחיים שאפשר לצמוח ממנו; סבל הוא ההתנגדות לכאב וההיאחזות בו.
- המדריך לשמחה - פרקים כ"ו-ל"ד בתניא, המפה של האדמו"ר הזקן לשמחה פנימית.
- באתי לגני - הפסוק שבו פתח הרבי את נשיאותו; הבסיס לתפיסה שהעולם הוא גנו של אלוקים.
- הטיה חיובית - עבודה מכוונת ושיטתית לראות את הטוב, בניגוד לנטייה הטבעית של המוח לשלילי.
- אסירות תודה - הכרת הטוב על מה שיש; "האנטיביוטיקה של הנשמה" שמפנה את המבט פנימה.
מהלימוד - אל העבודה עצמה
לשמוע שהעולם הוא גן זה דבר אחד. לחיות ככה כשכואב - זה משהו אחר לגמרי, וזו בדיוק העבודה. להיגמל מהסבל, להרגיש את הכאב בלי להתמכר אליו, ולפתח את המבט שרואה את הפרי מתחת לקליפה - את זה עוברים בתהליך מלווה, לא לבד מול מסך. בקורס שלי, "12 הצעדים, הילד הפנימי ברוח ספר התניא", אני לוקחת את העקרונות האלה לעבודה מעשית, צעד אחר צעד, במרחב בטוח ובהפרדה מלאה.
