מה זו "זעקת האימהות" - ולמה הכול מתחיל מכאן
לפני שניכנס פנימה, חשוב לי להניח את היסוד. פתחתי את השיעור בסיפור אמיתי: ליד ביתי בהרצליה יש משפחת תנים, ובמוצאי שבת ראינו גור קטן שנפרד מאמו. האם עמדה ויללה וצרחה כל הלילה, שלא ייגעו בתינוק שלה. אבא שלי אמר לי: "תראי את הטבע - קל וחומר אמא, כמה היא דואגת לילדים שלה." וזו בדיוק זעקת האימהות: האינסטינקט הכי עמוק שיש, להגן על הילד בכל מחיר. אבל דווקא כאן מתחילה הבעיה - כי כשהילד כבר בוגר ובוחר בדרך שהורסת אותו, אותו אינסטינקט להגן, לתקן ולשלוט הופך למלכודת של אשמה. וכל השיעור הזה הוא על איך יוצאים ממנה.
שתי המלכודות: "אני אשמה" ו"חייבים למצוא אשם"
וכשמסתכלים על האימהות שמגיעות לחדרים - ואני פוגשת אותן בהמוניהן - רואים שהן מגיעות עם שתי תפיסות שכובלות אותן. הראשונה: "אני גרמתי לזה. לא ייתכן שיש לי ילד שסובל, ולא אני אשמה." והשנייה, שמגיעה דווקא מבחוץ: התפיסה הטיפולית הקלאסית שמחפשת אשם. אם יש בבית קושי - חייב להיות הסבר, חייב להיות "משהו לא תקין". ואני אומרת את זה בזהירות, כי זה רגיש: הרבה פעמים אנשים הולכים לטיפול ונתקעים שם - בלהאשים את אבא ואמא בכל מה שכואב להם, לפי המשוואה הפשוטה של "אחד ועוד אחד שווה שתיים". ולא שאסור לגעת בילדות - להפך, שם נמצאות אמונות הליבה, וחייבים לגעת. אבל מי שנתקע שם, בהאשמה, בלי להכניס פנימה משהו גדול יותר - לא יוצא להחלמה.
"לא גרמת, לא יכולת לשלוט, לא יכולת לרפא"
ובדיוק כאן נכנסת תוכנית 12 הצעדים למשפחות (נאר-אנון), ומביאה מענה שנשמע לא-טבעי אבל הוא משחרר. היא אומרת שני דברים. הראשון: "הגענו בשביל המכור, נשארנו בשביל עצמנו" - כלומר, באנו לתקן מישהו אחר, ולמדנו להסתכל פנימה. והשני, הקשה מנשוא: "לשחרר באהבה". להסביר לאמא שרואה את ילדהּ הבוגר הורס את עצמו - שתשחרר אותו, לא בכעס אלא באהבה, תוך הצבת גבול - זו דרישה שנוגדת את כל האינסטינקט האימהי. ומעל הכול עומד המשפט המרפא: לא גרמת לזה, לא יכולת לשלוט בזה, ולא יכולת לרפא את זה. שלושת אלה מחזירים את הכוח למקום היחיד שבאמת מרפא - לאלוקים.
הסיפור שלי: אף אחד לא יכול היה, רק בורא עולם
ואני מביאה את זה לא מהתיאוריה, אלא מעצמי. בגיל 20 בחרתי לא להיות דתייה - ואבא שלי רב, מבית של תורה ומצוות. יכולתי לספר סיפור: "הם היו נוקשים, הם תקעו אותי בבית יעקב." אבל כשאני מסתכלת פנימה, באמת פנימה - הייתי מנותקת כבר מגיל 12, ולא היה לזה קשר אליהם. הם לא גרמו לזה. וגם כשאבא שלי ניסה לשלוט - אמר לי "ברכב שלי לא נוהגים בשבת" - זה לא עזר, כי זה היה גדול ממנו וממני. הוא לא יכול היה לשלוט, והוא לא יכול היה לרפא. אלוקים החזיר אותי הביתה, אף אחד אחר. ואצלי זה היה דרך כאב. אני גם לא מסתכלת על השנים ההן כבזבוז - דווקא בזכותן אני יכולה להעביר את השיעורים שאני מעבירה היום.
פרויד: גאון שנתקע בבוץ
וכדי להבין למה הגישה הזו כל כך שונה, בואו נסתכל על הפסיכולוגיה הקלאסית. אני רוצה להיות הוגנת: פרויד היה גאון, ואני מלמדת אותו בקורס שלי, כי את מבנה הנפש הבהמית הוא מסביר הכי טוב שיש. הוא בנה מערכת שלמה סביב מה שהאדם חושב, מרגיש ומתנהג - איך מגיל חמש-שש אנחנו צוברים חוויות וקונפליקטים, מדחיקים אותם ללא-מודע, ומשם הם מפעילים אותנו. אבל שם בדיוק הפספוס: זו פסיכולוגיה שעוסקת רק במקום הכי נמוך של האדם. הוא לא ראה את התמונה הגדולה, הוא שכח את הנפש האלוקית, ולא האמין שיש משהו מעבר לאגו. ולכן שיטה שנתקעת רק שם - גם אם היא נוגעת בשורשים חשובים - לא מוציאה לגאולה. צריך לגעת בבוץ, אבל אסור להישאר בו.
ויקטור פרנקל והרבי: פסיכולוגיה של הגבהים
וכאן נכנס האיש שהיה ההיפך מזה. ויקטור פרנקל, ניצול אושוויץ, פיתח את הלוגותרפיה - טיפול דרך מציאת משמעות. הוא טען שבכוחו של אדם לחרוג מהאנוכיות שלו, לחפש משמעות ולעשות חסד, ודווקא בתוך הזוועה הוא נפעם לגלות ביטויים מטורפים של אלטרואיזם. וכשהאקדמיה לעגה לו וביקרה אותו עד שכמעט ויתר על מפעל חייו ועבר לאוסטרליה - קרה דבר יוצא דופן. הרבי מליובאוויטש שלח אליו, דרך זמרת אופרה בשם מרגרט קוזן, מסר אישי: אסור לך להיכנע, עליך להיות חזק, אל תתייחס ללועגים - עוד תראה במו עיניך פריצת דרך במחקר. הדברים החזירו לו תקווה, והוא המשיך. הרבי תמך בו כי גישתו של פרנקל - שהנשמה שוכנת מתחת למעטה האגו - נגעה אחד לאחד בתפיסה החסידית. את הפגיעה בגוף אפשר לשרוד; את הפגיעה בנשמה - הרבה יותר קשה.
מתחת לבוץ - זהב, כסף ויהלומים
ומכאן מגיעה התמונה שהיא לב השיעור. מה החסידות מלמדת אותנו? לגעת בבוץ ובעפר - אבל להמשיך לחפור. הרבי כותב בכנות מפתיעה שאם נחפור מעט מתחת לפני השטח של בני האדם, נגלה שכולם, בטבעם, אנוכיים ואגואיסטים; זה טבע האנושות, והוא לא מנותק מזה. אבל - וכאן ההיפוך המבריק - מי שלא מתייאש ולא נעצר שם, אלא ממשיך לחפור לעומק, ייתקל בסוף בזהב, בכסף וביהלומים: בנשמה האלוקית. זה מתחבר ישר למה שקרל יונג קרא לו "הצל" - החלקים שאנחנו לא רוצים לדעת שיש בנו, ושאותם אנחנו משליכים על אחרים, בדיוק כפי שראינו בשיעור על כנות רדיקלית. וסימן לכמה הצל שלנו גדול הוא כמה אנחנו שונאים אנשים מבחוץ. הדרך אל הנשמה עוברת דרך הצל, לא סביבו.
למה דווקא הם - עזרה של מכור למכור
וזו בדיוק הסיבה שהמסר הזה כל כך חזק. הרבי לא מדבר על שמחה ממישהו שגדל באחוזה שלֵווה בלונדון. הוא, וגם רבי יוסף יצחק לפניו, עברו תופת אמיתית - על גופם, על משפחתם, על עמם. ולכן כשהם אומרים לנו "העולם הוא גנו של אלוקים", זה לא בא מלמעלה. זה בא ממי שהיה שם. את הסיפור המלא של רבי יוסף יצחק ושל י"ב תמוז, חג הגאולה, נמשיך בשיעור הבא. וזה בדיוק העיקרון שמכירים בעולם ההחלמה: אין עזרה כמו עזרת מכור למכור. עובדת סוציאלית יכולה לעשות תואר חמישי ולא לדעת מה שאמא שבורה יודעת כשאמא אחרת אומרת לה "הייתי שם, הרגשתי את זה בגוף שלי". אדם שעבר כאב וסבל בעצמו - הוא זה שיכול ללמד אותנו איך לא לבחור בהם.
למטפלים, לעובדים סוציאליים ולמורים
יש כאן משהו שחשוב לי להגיד ישירות לאנשי המקצוע ששומעים - ואני אומרת אותו בכוונה: הכניסו את זה טוב-טוב לאוזניים. הרבה מטפלים, עובדות סוציאליות ומורים מגיעים אליי, וחבל שאת זה לא מלמדים בבית הספר לעבודה סוציאלית. הגישות הקלאסיות רבות מדי פעמים באות מ"חייבים למצוא אשם" - האמא השתלטנית גרמה לאנורקסיה, המשוואה של אחד ועוד אחד. וזה לוכד את המטופל, ולפעמים גם אתכם, במעגל של האשמה שאין ממנו יציאה. אם תבואו רק עם הכובע של המטפל, תגיעו עם המטופל שלכם "עד פה" - עד הבוץ, ולא הלאה. הכלי האמיתי דורש שתעשו את העבודה לעומק גם בעצמכם, שתכירו את ארכיטיפ המחלה על שלושת ממדיו, ושתדעו להחזיר את הריפוי למקום שהוא שייך אליו - כי אף אדם לא יכול לקחת כאב של אדם אחר; הוא יכול ללוות בתהליך, אבל לרפא - זה רק אלוקים.
מה נלמד בשיעור
- מהי "זעקת האימהות", ולמה האינסטינקט להגן הופך למלכודת של אשמה
- שתי התפיסות שכובלות הורים: "אני אשמה" ו"חייבים למצוא אשם"
- המשמעות של "לשחרר באהבה" ושל "לא גרמת, לא יכולת לשלוט, לא יכולת לרפא"
- למה פרויד "נתקע בבוץ", ומה ראה ויקטור פרנקל שהוא פספס
- למה עזרה של מי שעבר בעצמו את הכאב חזקה מכל תואר אקדמי
כלים מהשיעור
- כשאתה מאשים את עצמך - עצור. לא גרמת, לא יכולת לשלוט, ולא יכולת לרפא.
- תשחרר באהבה, לא בכעס. הצב גבול ברור, ואז הרפה מהשליטה על בחירות האחר.
- תיגע בבוץ - אבל אל תישאר בו. תמשיך לחפור עד שתגיע לזהב שמתחת.
- כשאתה שונא מישהו מבחוץ בעוצמה - עצור ובדוק. שם כנראה מסתתר הצל שלך.
מילון מושגים
- זעקת האימהות - האינסטינקט העמוק של הורה להגן ולתקן, שהופך למלכודת אשמה כשהילד בוגר ובוחר בדרך הרסנית.
- לשחרר באהבה - עיקרון מנאר-אנון: להרפות מהשליטה על בחירות האחר, מתוך אהבה ותוך הצבת גבול.
- י"ב תמוז - יום הגאולה של רבי יוסף יצחק (האדמו"ר השישי של חב"ד) ממאסרו; תקופה של גאולה והתעוררות.
- לוגותרפיה - שיטת הטיפול של ויקטור פרנקל, המבוססת על מציאת משמעות כדרך ריפוי.
- הצל - מושג של קרל יונג: החלקים הבלתי-מוכרים בנפש שאנחנו משליכים על אחרים; הדרך אל הנשמה עוברת דרכו.
מהלימוד - אל העבודה עצמה
לשמוע ש"לא גרמת, לא יכולת לשלוט ולא יכולת לרפא" זה דבר אחד. לחיות את זה - לשחרר באהבה מישהו שאת אוהבת, להרפות מהשליטה, ולחפור מתחת לבוץ עד שמגיעים לזהב - זה משהו אחר לגמרי, וכמעט בלתי אפשרי לבד. את התהליך הזה אני מלווה צעד אחר צעד בקורס 12 הצעדים לנשים ברוח התניא, ובמקביל בקבוצה המקבילה לגברים - במרחב מוגן ובהפרדה מלאה, עד שהשחרור הופך מרעיון לדרך חיים.
