אני מלווה את השיחה, וכבר בהתחלה אמרתי למורן שאני שמה על השולחן גם את העצבות, כי זה משהו שאני עצמי מתמודדת איתו. זה בדיוק הקו של הפודקאסט הזה, מהתמכרות לגאולה - לגעת במקום הכי כואב ולחפש בו את הדרך החוצה.
השמחה האמיתית, לפי מורן, אינה היעדר הכאב אלא היכולת לזהות שהמשיכה לעצב ולדכדוך היא לא "אני" - היא הנפש הבהמית - ולבחור כמה מקום לתת לה. מכאן מתחילה שיחה על עצבות, על ספר התניא, ועל קבלה עצמית.
למי הפרק הזה מדבר?
השיחה יכולה לגעת בכמה אנשים שונים:
- מי שנראה מבחוץ שמח ומתפקד, אבל נושא בפנים עצב או דכדוך שקשה לדבר עליו.
- מי שמחפש משמעות אחרי שנים של חיפוש, ושואל אם אפשר בכלל לחיות אחרת.
- הורה שקשה לו לראות את הילד שלו במסע שלו, ומחפש דרך לקבל במקום להיאבק.
מאיפה מתחילה מורן? נערה שמחפשת, ובפנים עצב עמוק
מורן גדלה בבית חילוני לגמרי עד גיל תשע עשרה, בת להורים שהתגרשו כשהייתה בת שבע. היא מתארת ילדות של חיפוש בלתי פוסק: כבר בגיל שתים עשרה ושלוש עשרה התנדבה עם נוער בסיכון בתל אביב, נחשפה מוקדם לעולם קשה, והסתובבה תמיד עם אנשים מבוגרים ממנה בהרבה. "תמיד חיפשתי את האמת, תמיד היו לי את השאלות העמוקות האלה", היא אומרת.
מתחת לחיפוש רץ עצב כבד. "אנשים רואים אותי שמחה וצוהלת, ובאמת ההתמודדות הייתה מאוד לא פשוטה אצלי", היא מספרת, "למרות שצחקתי כלפי חוץ, בפנים היה לי עצב נורא, פשוט דיכאון, חייתי ככה שנים". הפער הזה, בין הפנים המחייכות לכאב שבפנים, מוכר לי היטב מהקליניקה, והוא לעיתים בדיוק אותה בושה שגורמת לנו להסתיר את הקושי במקום להרגיש אותו.
איך התניא לימד אותה לחיות אחרת עם העצב?
נקודת המפנה הגיעה בסביבות גיל עשרים, בצבא, כשמורן חזרה בתשובה ופגשה לראשונה את החסידות ואת ספר התניא. "פתאום אתה מגלה עולם אחר, ואתה אומר, וואו, אפשר לחיות באמת אחרת", היא אומרת. את החזרה בתשובה היא מתארת כתהליך אינסופי ומתוך בחירה ואהבה, לא כבריחה.
מה שהתניא נתן לה הוא הבחנה מעשית. לדבריה, החידוש של התניא הוא שהמשיכה לעצב אינה סתם "יצר הרע" אלא נפש שלמה, "נפש בהמית" - מערכת של מחשבות, רגשות ודעות. "יש בך נפש בהמית שלוקחת אותך לתוך הדיכאונות", היא מסבירה, "אבל זה לא אני, אלה לא המחשבות שלי באמת". ההפרדה הזאת, בין העצמי לבין המשיכה כלפי מטה, היא בדיוק סוג של קבלה שמפסיקה להילחם במה שממילא קיים. "השאלה כמה מקום אני נותנת לזה", היא אומרת, "ברגע שאני לא נבהלת מזה, הכל בסדר".
אם ההורים "מדויקים", לאן נעלמת האחריות?
כאן נכנס דיון שאני אוהבת. מורן מגיעה ממקום של קבלה מלאה: "זה לא ההורים, זה הבחירות שלך בחיים. מה שהיה, הכל מדויק, הכי טוב בשבילך לצמיחה שלך". היא מדברת הרבה על כיבוד הורים ועל הכרת הטוב למה שההורים נתנו.
אני מביאה לצד זה את הזווית של תוכנית שנים עשר הצעדים. בצעד הראשון אנחנו לומדים שלוש אמיתות: שאנחנו חסרי אונים מול הקושי, שאנחנו אחראים להחלמה אבל לא למחלה, ושאנחנו מפסיקים להאשים אנשים, מקומות ודברים. אבל בצעד הרביעי אנחנו כן מסתכלים ישר על מה שקרה בבית, ורואים אילו דפוסים ומנגנוני הגנה נבנו שם. זה לא סתירה, זה "גם וגם": משחררים את ההאשמה, ובכל זאת מסתכלים על המציאות כמו שהיא. שנינו הסכמנו על זה.
הרגע שבו למדה מורן לקבל את המסע של בנה
התובנה הזאת נבחנה אצל מורן דרך אחד מבניה, שעבר תקופה קשה מאוד. "את יודעת מה זה שאת הולכת לעבודה וחוזרת ורואה את הבן שלך עדיין במיטה?", היא מתארת, "עשיתי כל מה שיכולתי, ולא ידעתי מה לעשות עם זה". מה ששינה את התמונה לא היה פתרון, אלא שינוי מבט. בתה סיפרה לה איך ראתה אותו נותן מקום דווקא למי שהיה בשוליים, ואמרה לה: "תראי מי הוא באמת, זה המידות הטובות שלו".
ואז בא רגע קטן שהחזיק אותה. הבן קנה לה טבעת ואמר: "אימא, אני יודע שאת עוברת איתי תקופה לא פשוטה, ואני רואה את המאמצים שלך, ותדעי שהכל יהיה בסדר בסוף". משם, היא אומרת, התחיל השינוי - לא אצלו קודם, אלא באיך שהיא הסתכלה עליו. "זה המסע שלו, וזה המסע הכי מדויק עבורו". בשבילי זה בדיוק הלב: הרצון להגן ולתקן את הילד הוא לפעמים חזרה על אותו דפוס שאנחנו עצמנו נשאנו, והשחרור ממנו הוא מתנה גם להורה וגם לילד.
מה זו שמחה אמיתית כשהכאב לא נעלם?
מורן לא מבטיחה חיים בלי עצב. "קודם כל אנחנו בגלות, תמיד יהיה המקום הזה שישאב אותנו לתהומות", היא אומרת, "אבל זה בסדר, תדע לחיות עם זה, זה לא מפחיד". השמחה, בגרסה שלה, לא באה במקום הכאב אלא לצידו, והמפתח הוא הכרת הטוב. אחרי שנים של ראיונות עומק עם אנשים שעברו את הקשה מכל, היא אומרת שהיא חוזרת הביתה עם פרופורציות: "אתה שואל לא רק מה כואב, אלא מה כן יש לי".
הרדיפה אחרי שלמות דווקא מרחיקה. "שנים אמרתי לעצמי, איך זה שאני עדיין לא המושלמת הזאת שאני רוצה להיות?", היא מספרת, והתשובה שמצאה היא שקבלה עצמית חשובה מהשלמות. זה קרוב מאוד למה שקורה כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות "טובים מספיק" במקום מושלמים, ומגלים שדווקא שם יש שקט. גם אני, למרות שאני מתפקדת ושמחה, מכירה את התהומות של הכאב, ולכן הדיבור הזה קרוב לליבי.
למה דווקא מול המצלמה? השליחות שלא רצתה
הכותרת של הפרק היא לא מקרית. מורן מספרת שלא רצתה בכלל להיכנס לתקשורת ולרשתות. "הייתי נגד הדבר הזה, אמרתי איזה בזבוז זמן", היא אומרת, ובכל זאת מצאה את עצמה עם קרוב לחמישים אלף עוקבים ובמה רחבה. את הצעד היא עשתה רק אחרי התייעצות עם רבנים, ואחד מהם אמר לה: "דווקא בגלל שאת לא רוצה, ובגלל שאת נזהרת, זה המקום שלך". מאז, היא אומרת, זו השליחות - להפיץ חסידות דרך המסך.
מה ששומר עליה שם, לדבריה, זה הלימוד המתמיד. "אם אין לך תניא, זה מאוד קשה להיות בתוך הרשתות", היא אומרת, ומספרת שאמרה לא להרבה הצעות של כסף, כבוד ופרסום שלא התאימו לה. זה בשבילי הרגע שבו הפרק מתחבר לשם שלו: לא הבמה עושה את השליחות, אלא מה שאדם בוחר להביא אליה ומה הוא מוכן לוותר עליו בשבילה.
מי היא מורן קורס?
מורן קורס היא אשת תקשורת ומגישה בהידברות, מרצה, סופרת ויועצת זוגית ורגשית, ומייסדת "מתבוננות" - מרכז להכשרת מאמנות ברוח החסידות. את ההבחנות שהיא מביאה בפרק, בין העצמי לבין הנפש הבהמית ובין שמחה אמיתית לבין שמחה מעושה, היא בנתה מתוך מסע אישי של חזרה בתשובה והתמודדות עם דכדוך. אפשר לעקוב אחריה בעמוד האינסטגרם שלה או להכיר את הכשרת המאמנות של "מתבוננות".
אם הנושא נגע במקום קרוב
מי שמזהה בעצמו עצב שנמשך זמן רב, שפוגע בתפקוד או בשינה ובתיאבון, לא צריך להתמודד עם זה לבד. דכדוך חולף הוא חלק מהחיים, אבל דיכאון מתמשך הוא מצב שאפשר ורצוי לקבל עליו עזרה - מרופא המשפחה, ממטפל או משירותי בריאות הנפש. הכלים האמוניים שמורן מתארת הם דרך חיים יקרה עבורה, ולצידם, כשצריך, פנייה לאיש מקצוע היא צעד של כוח.
הקורסים של 12 הצעדים והתניא
את העבודה הזאת - להתבונן בעצב בלי להיסחף אחריו, ולהעלות את הנפש הבהמית במקום להילחם בה - אני מלמדת לעומק ב12 הצעדים והילד הפנימי לנשים, ובמסלול נפרד ל12 הצעדים לגברים ברוח התניא. שתי הקבוצות נפרדות בכוונה, כי ההתמודדות של כל אחד שונה, ושתיהן יוצאות מאותה נקודה של קבלה עצמית.
להישאר בקשר עם הקבוצה השקטה
אפשר להישאר בקשר ולקבל את התכנים ישירות: אני שולחת סיכום שבועי ונקודות חשובות מכל פרק לקבוצה השקטה שלי בוואטסאפ, מקום שקט שאפשר לחזור אליו ברגעים קשים ולהזכיר לעצמנו שאפשר לחיות אחרת.

