לידה שקטה עם תמרה גיטלין - שטרקמן | ד"ר אפרת לירז מהתמכרות לגאולה

לידה שקטה: הכאב שאף אחד לא רוצה לדבר עליו - שיחה עם תמרה גיטלין-שטרקמן

תמרה גיטלין-שטרקמן היא עובדת סוציאלית קלינית ומנהלת של שני בתים מאזנים, מקומות שבהם היא נלחמת על כל אדם שמגיע שבור. אבל בפרק הזה היא לא מדברת מהכיסא של המטפלת, אלא מהמקום של מי שעברה בעצמה לידה שקטה, ועדיין נמצאת שם במידה מסוימת. "אני עוד נמצאת שם", היא אומרת בפתיחה. "ברוך השם קמתי מהשבר הזה, אבל הוא עוד נוכח."

וגם אני, שמנחה את השיחה, חוויתי אובדן היריון. את שלי קראתי במשך זמן רב "הפלה", עד שתמרה לימדה אותי שזו הייתה לידה שקטה. אנחנו יושבות יחד מול הנושא שרבים בורחים ממנו, ומנסות לתת לו את מה שלרוב חסר לו - מקום.

לידה שקטה היא אובדן היריון משבוע עשרים ושניים ומעלה, ומבחינה רפואית וחוקית היא נחשבת לידה לכל דבר, כולל חופשת לידה מלאה. אבל מעבר להגדרה, מה שעולה בשיחה הוא הכאב שאין לו מקום, השתיקה שמסביבו, והמשפטים ה"מנחמים" שדווקא מעמיקים אותו. מכאן מתחילה השיחה.

למי הפרק הזה מדבר?

השיחה הזאת יכולה לגעת בכמה אנשים שונים:

• מי שעברה לידה שקטה או אובדן היריון, לאחרונה או לפני שנים, ועדיין נושאת את זה בשקט.
• בני זוג, בני משפחה וחברים שרוצים להבין מה כן ומה לא לומר למישהי שעברה אובדן כזה.
• מטפלים ואנשי מקצוע שפוגשים אובדן היריון וטראומה, ומחפשים את ההבחנה בין אבל בריא לבין דפוס שנתקע.

הרגע שבו העולם עוצר מלכת

תמרה הגיעה לבית החולים בילינסון בתענית אסתר, למעקב שגרתי. הרופא אמר שרק יבדוק שהכל בסדר וכולם ילכו לעבודה. ואז הוא הניח את המכשיר על הבטן, והחוויר. "באותו רגע ראיתי אותו בוכה", היא מספרת על בעלה, "בחיים לא ראיתי אותו בוכה." אין דופק.

זה היה רגע שבו הזמן עצר מלכת, תחושה שמשהו בסיסי בביטחון של החיים נסדק. "אתה חוזר הביתה בידיים ריקות", היא אומרת, בניגוד למה שנהוג לאחל לאישה בהיריון - שתחזור בידיים מלאות. וזו בדיוק התחושה שאין לה מילים, ולעיתים גם אין לה מאזין.

הפלה או לידה שקטה - מה ההבדל, ולמה הוא משנה?

אחת הנקודות החשובות בשיחה היא למה ההבחנה הזאת בכלל משנה. תמרה מדגישה שזה לא רק עניין של מילים: ההגדרה כלידה, ולא כהפלה, היא שנותנת לאובדן שם, מקום והכרה - ואיתם גם תמיכה וזכויות שרבות לא יודעות עליהן.

גם אני לא ידעתי את זה. קראתי לזה הפלה, אבל זו לא הייתה הפלה - האובדן שלי היה בשבוע העשרים וארבע-עשרים וחמש. פשוט קמתי, חזרתי לתפקד, וכל מה שהעסיק אותי היה לחזור לגוף שלי. רק כשראיתי את תמרה יוצאת לחופשת לידה, הבנתי כמה מקום לא נתתי לעצמי. הדחף הזה, לקום ולהמשיך כאילו כלום, הוא לא סתם - הוא לעיתים מנגנון הגנה שנבנה כדי לשמור עלינו.

האם הגוף עובר לידה גם כשאין תינוק?

מה שרבים לא יודעים הוא שלידה שקטה היא גם אירוע גופני מלא. "הגוף עובר לידה בדיוק כמו לידה רגילה", אומרת תמרה. הייתה לה לידה נרתיקית רגילה לגמרי, ואחריה שישה שבועות שבהם הגוף צריך להחלים, בדיוק כמו אחרי כל לידה.

ההבדל היחיד, והוא כבד, הוא שבסוף התהליך אין תינוק. "הייתי צריכה לייבש חלב ולבכות כל פעם שיוצא חלב", היא אומרת, "ולעשות את כל הדברים בלי שיש לי ילד." ההורמונים, הבכי, ההחלמה הגופנית - הכל קורה, רק בלי מי שכל זה נועד עבורו.

"יש לך כבר ילדים, תגידי תודה" - המשפטים שמעמיקים את הפצע

ומכאן מגיע אחד הדברים הקשים ביותר בשיחה. שתינו נתקלנו באותה תגובה. "יש לך ארבעה ילדים בריאים, אם קרה משהו סימן שהעובר לא תקין, תגידי תודה", זה מה שאמרו לי. תמרה שמעה גרסאות משלה. הכוונה אולי טובה, אבל האמירות האלה מוחקות את הכאב במקום להכיל אותו.

תמרה נחרצת כאן: "אסור להגיד לאישה אחרי לידה שקטה הכל לטובה. המשפט הזה הוא נוראי." מה כן צריך לומר? "צריך להגיד לה: וואי, איזה קשה. איזה קשה. לצאת לחיבוק." לא לתקן, לא להסביר, לא לחפש את הטוב שבדבר - פשוט להיות עם האדם בכאב שלו. הצורך למחוק את הכאב במהירות קשור לא פעם לאותו חיפוש אחר נחמה מהירה שלא באמת ממלאת.

האם לידה שקטה יכולה להשאיר פוסט-טראומה?

האם אובדן כזה יכול להשאיר טראומה אמיתית? תמרה, מתוקף המקצוע שלה, לא מהססת. אחוזי הפוסט-טראומה אחרי לידה שקטה, היא אומרת, דומים לאלה שאחרי טראומה קרבית, ולפעמים אף גבוהים יותר. את ההשוואה הזאת היא מכירה מקרוב מהעבודה בבתים המאזנים, עם אנשים שנשאו שנים טראומה שלא קיבלה תיקוף.

מה שעזר לה במיוחד היה קבוצת תמיכה של נשים אחרי לידה שקטה. שם קרתה הנורמליזציה - ההבנה שהיא לא היחידה, שזה קורה להרבה, ושמותר להרגיש. "זר לא יבין מה זה לידה שקטה", היא אומרת, ודווקא בגלל זה המפגש עם נשים שעברו את אותו הדבר הוא כל כך מרפא.

זה החוט שאני מושכת לאורך כל הפודקאסט: כאב שלא מקבל מקום לא נעלם, הוא חוזר בדרכים קשות יותר. אני פוגשת את זה כל הזמן - אנשים שנשאו שנים טראומה שאיש לא נתן לה תיקוף, עד שהיא גלשה למקומות הרסניים. תיקוף הכאב הוא לא פינוק, הוא תנאי לריפוי.

בין הדחקה להכחשה - איך הנפש שומרת עלינו?

בתוך השיחה תמרה עוצרת כדי לחדד הבחנה מקצועית, בשפה פשוטה. הדחקה, היא מסבירה, היא מנגנון הגנה גבוה ובריא - היכולת לשים את הכאב בצד אחרי שעיבדנו אותו, כדי שנוכל לתפקד, לנהוג, לגדל ילדים. בלי היכולת הזאת היינו חושבים על הכל כל הזמן ולא מצליחים להתרכז בדבר.

הכחשה, לעומת זאת, היא מנגנון נמוך ובעייתי: "לא היה כלום, הכל היה בסדר, אני בסדר גמור." ההבדל דק אבל מכריע. הדחקה מאפשרת לחיות עם הכאב אחרי שנתנו לו מקום; הכחשה מוחקת אותו כאילו לא קרה, ומשם הוא חוזר מאוחר יותר בדרכים קשות יותר. זה חלק מאותם דפוסים שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב בלי לשים לב.

גבולות כמעשה של אהבה, לא הגבלה

אחד השינויים הגדולים שהאירוע חולל בתמרה נוגע לגבולות. היא נעזרת בדימוי: אם נעמוד בקומה גבוהה בלי מעקה, נצטופף באמצע מרוב פחד. דווקא המעקה, הגבול, הוא שמאפשר לנו להתקרב ולראות את הנוף. "גבול זה הדבר הכי אוהב שאפשר לתת לאדם", היא אומרת, ומייחסת את המשפט למנהל שלה.

עבורה, ההחלטה לצאת לחופשת לידה שקטה הייתה בדיוק כזה גבול - ההכרה שהיא לא יכולה לטפל באחרים כל עוד היא עצמה לא במקום חזק. ואני מוסיפה שאת הצבת הגבולות למדתי בתוכנית 12 הצעדים: לדעת כמה אני יכולה לתת, ולשמור על הכמות מדויקת. לפעמים דווקא הוויתור על השליטה הוא שמאפשר את הריפוי.

איך צומחים מתוך כאב כזה?

מה עוזר להחלים? תמרה מתארת דרך שמשלבת גוף ונפש: טיפול נפשי, כתיבה, ציור, נגינה ויוגה, קבוצת תמיכה, ולצידם גם עבודה גופנית כמו עיסוי רחם - טיפול המתמקד באזור הבטן התחתונה, שהיא ממליצה עליו במיוחד אחרי אובדן. "גשמי לא יכול לספק את זה", היא אומרת, והצורך במשמעות מתחדד דווקא אחרי משבר.

לצד הכלים יש גם עבודה שקטה יותר: להזכיר לעצמנו שאנחנו ראויים לטוב גם כשמשבר מערער את הביטחון הזה, קרוב למה שקורה כשאנחנו יורדים מהדרישה להיות מושלמים כדי להיות ראויים. ומעל הכל, תמרה לא מוותרת על התקווה: "אף פעם לא לאבד את התקווה. תני לזה לגיטימציה, ולאט-לאט הזמן מרפא."

בשבילי זה לב העניין, וגם השם של הפודקאסט הזה מדבר עליו: מתוך המקום השבור ביותר, גם מתוך אובדן, אפשר להחיות את עצמנו. לא לברוח מהכאב, אלא לעבור דרכו אל משהו חדש.

מי היא תמרה גיטלין-שטרקמן?

תמרה גיטלין-שטרקמן היא עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת בשיטת גרינברג ומורה ליוגה, ומנהלת של שני בתים מאזנים - מסגרות טיפול ושיקום. את ההבחנות המקצועיות בפרק, בין הדחקה בריאה להכחשה ובין אבל לצמיחה, היא מביאה גם מהשולחן הטיפולי וגם מהחוויה האישית שלה. מי שרוצה לפנות אליה או להזמין אותה להרצאה יכול ליצור קשר בטלפון 055-985-3168.

אם הנושא נגע במקום כואב

מי שעברה לידה שקטה או אובדן הריון לא צריכה לעבור את זה לבד, וגם אם עברו שנים - הנפש זוכרת, ומותר לתת לזה מקום. קיימות קבוצות תמיכה לנשים אחרי אובדן היריון, ותמרה מזכירה בפרק את קבוצת הפייסבוק "חיבוק בשקט" כאחת מהן. פנייה לאיש מקצוע או לקבוצת תמיכה היא צעד של כוח, לא של חולשה.

הכאב של לידה שקטה לא נשאר רק אצל האישה. לצידה יש לא פעם בן זוג שנושא את האובדן בשקט משלו, ולכל אחד מהם מגיע מקום נפרד לעבד אותו. את העבודה הזאת, של לפגוש את הכאב בלי לברוח ולהציב גבולות של אהבה, אני מלווה בלימוד הילד הפנימי לנשים ב-12 הצעדים, ובמסלול מקביל בליווי גברים בדרך להחלמה רגשית - שתי קבוצות נפרדות, כי ההתמודדות של כל אחד שונה במהותה.

להורדה: סיכום השיחה על לידה שקטה

לצד ההאזנה, סיכמתי את השיחה בקובץ קצר להורדה: עשר תובנות מרכזיות, חמישה טיפים מעשיים להתמודדות עם לידה שקטה, ומילון מושגים קצר - בין השאר ההבחנה בין הדחקה להכחשה, וגבולות כמעשה של אהבה. זה כלי שאפשר לשמור, לחזור אליו ברגעים קשים, או להעביר למישהי שזקוקה לו בדיוק עכשיו. אפשר להוריד את סיכום השיחה.

אפשר גם להישאר בקשר ולקבל את הדברים ישירות: להצטרף לקבוצת השקט שלי בוואטסאפ, שם אני שולחת פרוטוקול שבועי ונקודות חשובות מכל פרק.