שליחות מתוך כאב עם חנה גינדי | ד"ר אפרת לירז | מהתמכרות לגאולה

כשהכאב הופך לשליחות: חנה גינדי על אובדן היריון והדרך שבה הקימה את "אור בשקט"

חנה גינדי היא שליחת חב"ד בבית שמש, בת עשרים וחמש, נשואה לזוהר ואם לשלושה. היא מעצבת פנים ומנחת מעגלי נשים, אבל את מה שהיא מביאה לפרק הזה אי אפשר ללמוד בקורס - היא עברה אובדן עובר בהיריון מתקדם, ואחר כך אובדן היריון נוסף, ומתוך שני השברים האלה בחרה להקים ארגון שלם שנועד ללוות נשים אחרות ברגע הכי בודד שלהן.

אני מלווה את השיחה, ומהר מאוד הבנתי שאני יושבת מול משהו נדיר: אישה צעירה שלא רק שרדה את הכאב, אלא הפכה אותו לכתובת עבור אחרות. זה בדיוק הקו של הפודקאסט הזה, מהתמכרות לגאולה - לקחת את המקום הכי כואב ולעשות ממנו תנועה קדימה.

אובדן היריון אינו נמדד בשבוע שבו הוא קרה, אלא בחוויה של האישה שעברה אותו. זו התובנה שחנה הגיעה אליה בדרך הקשה, והיא זו ששינתה אצלה הכל - את איך היא מתאבלת, את מי היא בוחרת לעזור, ואת השם שנתנה לארגון שלה. מכאן מתחילה השיחה.

למי הפרק הזה מדבר?

השיחה יכולה לגעת בכמה אנשים שונים:

• מי שעברה אובדן היריון או הפלה מאוחרת, ומרגישה שאין לכאב שלה מקום או שם.
• מי שמחפשת דרך אקטיבית להתמודד עם אבל, ולא רק "לעבור אותו" בשקט.
• מי ששוקלת להפוך חוויה קשה שעברה לשליחות שתעזור לאחרים, ולא יודעת מאיפה מתחילים.

הרגע שבו ידעה שמשהו לא בסדר

זמן קצר אחרי שילדה את בתה הראשונה, חיה מושקה, חנה נכנסה להיריון נוסף. הכל נראה תקין, "עשיתי אולטרסאונדים, הכל בסדר", היא מספרת. אבל בשבוע החמישה עשר, כשראתה את תמונת האולטרסאונד, משהו הציק לה. היא לקחה את התמונה לאמה ואמרה, "הוא לא יפה". האם הרגיעה: אם הרופאה אמרה שהכל בסדר, אז הכל בסדר.

התחושה הזאת, שהגוף או הלב יודעים משהו שהמכשירים עדיין לא מאשרים, מוכרת לי היטב מהקליניקה. הרבה פעמים אנחנו קולטים שמשהו לא במקומו הרבה לפני שיש לזה שם. חנה החזיקה את הידיעה השקטה הזאת שבועות, בלי שאיש ייקח אותה ברצינות.

אבחנה שאין עליה נס

רק בשבוע העשרים ושש, כשהתעקשה לעבור סקירה מאוחרת, התבררה האמת. העובר סבל ממום מולד חמור שבו כיפת הגולגולת והמוח לא התפתחו כלל, מצב חשוך-מרפא שאינו מאפשר חיים מחוץ לרחם. הרופאה הסבירה לה משהו שרוב הנשים לא יודעות: "רופאה שעושה אולטרסאונד, אין לה סמכות להחליט על תקינות העובר, חוץ מבדיקת דופק ומין". לכן הבעיה שחנה זיהתה כבר בשבוע חמישה עשר פשוט לא נאמרה לה.

חנה, שנולדה בעצמה אחרי שרופאים חזו נכות והרבי בירך "מזל טוב להולדת הבן", האמינה שגם כאן יחכה נס. הרופאה ענתה לה בכנות: "ראיתי הרבה נסים בחיים, אבל פה כנראה שלא יהיה נס". אחרי התייעצות עם רבנים ועם רופאים, ההחלטה הייתה חד-משמעית - הפסקת היריון מסיבות רפואיות. חנה מתארת את הכאב, הפיזי והרגשי, כחזק מלידה רגילה.

גוש בשר או נשמה? הרגע שבו השתנתה התמונה

מה שהחזיק אותה דווקא לא הגיע מהמערכת הרפואית. חנה הלכה מיד למטפלת הזוגית שלה, ושם קרה המפנה. "דיברנו על זה שיש לי חתיכת בשר בגוף שאנחנו צריכים להיפטר ממנה, ככה הרופאים אמרו לי", היא מספרת. המטפלת עצרה אותה: זו נשמה, זה עובר, זה תינוק. היא עזרה לחנה להתחבר לעובר, ללטף אותו ולהיפרד ממנו.

ההבחנה הזאת שינתה הכל. פתאום הפחד התחלף בחיבור, והפרידה נעשתה אפשרית. זה בדיוק המקום שבו נחמה מהירה, מסוג ה"תתגברי ותמשיכי הלאה", לא ממלאת כלום. הבריחה מהכאב היא לעיתים חיפוש אחר נחמה מדומה שרק מעמיק את השבר, בעוד שהמפגש הישיר עם הכאב הוא זה שמאפשר לו סוף סוף לזוז.

למה דווקא מהאובדן הזה נולד כוח?

מה שקרה אחר כך הפתיע גם את חנה עצמה. "הרגשתי דווקא ממש טוב אחר כך, עם עוצמות, והיה לי כוח", היא אומרת. היא לא עברה את שלבי האבל הקלאסיים בסדר מסודר, ובכל זאת משהו נפתח. בלילות היא חיבקה בובת כבשה שבעלה קנה, בכתה איתה, ולאט נרגעה.

הכוח הזה לא בא במקום הכאב, הוא בא לצידו. חנה תיארה איך היא בחרה להתמקד במה שכן בשליטתה, גם ברגעים שבהם נדמה שאין שליטה בכלום. דווקא הוויתור על השליטה במה שלא בידינו הוא שמפנה אנרגיה למה שכן אפשר לעשות. בשבילי זה לב העניין: אנחנו לא בוחרים מה קורה לנו, אנחנו בוחרים מה אנחנו עושים עם זה.

איך כאב פרטי הפך לארגון שלם?

בהתחלה חנה ביקשה עזרה, ולא קיבלה את מה שחיפשה. "לא חיפשתי לפרוק", היא מסבירה, "חיפשתי מה לעשות עם הכאב שלי". התשובה הזאת, שאין לה כתובת, היא שהולידה את הרעיון. כשנתיים אחרי האובדן היא הקימה ארגון בשם "ביחד בשקט", שהיום נקרא "אור בשקט".

היא בנתה סדרת מפגשים עם נשות מקצוע, פתחה קבוצת תמיכה, הוציאה מדריך ריפוי והרפיה מוקלטת שאישה סיפרה לה שדרכה שוחרר בכי שנאגר חודשים. במקום להתייחס לאבל כתהליך פסיבי של חמישה שלבים, חנה בנתה מתוכו מערך ריפוי אקטיבי - יומן מסע, מפגשים, וכלים לעבד את הכאב שלב אחרי שלב. הכאב שלא מקבל מקום לא נעלם, הוא חוזר מאוחר יותר בדרכים קשות יותר, ולכן העבודה הזאת היא לא מותרות אלא הכרח.

מה לימד אותה האובדן השני?

כאן מגיעה התובנה שסידרה מחדש את כל המפעל. יומיים לפני המפגש הראשון של הארגון, חנה עברה אובדן היריון נוסף - הפעם הפלה מאוחרת, בבית, בלי צוות רפואי, כשהיא חותמת לבד על טפסים בארבע לפנות בוקר. "פתאום תפסתי שזה לא קשור לשבוע, זה קשור לחוויה של האישה", היא אומרת.

עד אז היא כיוונה את הארגון לנשים אחרי לידה שקטה. האובדן השני לימד אותה שאישה שאיבדה היריון מוקדם יכולה לשאת כאב זהה, ולפעמים אף פחות מוכר ופחות מוכל. ההבנה הזאת הרחיבה את הדלת: לא השבוע קובע מי ראויה לתמיכה, אלא הכאב עצמו. הצורך למחוק את הכאב במהירות קשור לא פעם לאותם מנגנוני הגנה שנבנו כדי לשמור עלינו, אך לפעמים דווקא הם שמונעים ממנו להירפא.

כשהמערכת מתייחסת לאובדן כמו לרגל שבורה

אחת האמירות החדות בשיחה נוגעת ליחס הרפואי. "ההתייחסות הרפואית היא כאל שבירת רגל, מחר תחזירי ותתאוששי", אומרת חנה, ומיד מתקנת: "יש פה עובר, חבר'ה. לא שברתי את הרגל". הפער בין גודל האובדן לבין הקיצור שבו מתייחסים אליו הוא חלק מהפצע.

מולו, חנה מציעה דרך אחרת: לתת לאובדן שם ומקום, ולא לחכות שיצוץ שוב בעוד שנים. גם ההרגשה ש"הגוף בגד בי", שחזרה אצלה אחרי האובדן השני, נרגעה כשהבינה שהגוף לא אויב. זה קרוב למה שקורה כשאנחנו יורדים מהדרישה להיות מושלמים כדי להיות ראויים, ומרשים לעצמנו להיות ראויים לטוב גם כשהחיים אכזבו.

מי היא חנה גינדי?

חנה גינדי היא שליחת חב"ד בבית שמש, מעצבת פנים ומנחת מעגלי נשים, ומייסדת ארגון "אור בשקט" (לשעבר "ביחד בשקט") המלווה נשים אחרי אובדן היריון ולידה שקטה. את ההבחנות שהיא מביאה בפרק, בין אבל פסיבי לריפוי אקטיבי ובין השבוע שבו קרה האובדן לחוויה של האישה, היא בנתה מתוך שני אובדנים שעברה בעצמה. מי שרוצה לפנות אליה או להזמין אותה להרצאה יכולה ליצור קשר בטלפון 053-461-9205.

אם הנושא נגע במקום כואב

מי שעברה אובדן היריון או לידה שקטה לא צריכה לעבור את זה לבד, וגם אם חלפו שנים - הנפש זוכרת, ומותר לתת לזה מקום. קיימות קבוצות תמיכה וארגונים ייעודיים לנשים אחרי אובדן, וחנה מזכירה בפרק את הארגון שהקימה כאחת הכתובות. פנייה לאשת מקצוע או לקבוצת תמיכה היא צעד של כוח, לא של חולשה.

הכאב של אובדן היריון לא נשאר רק אצל האישה. לצידה יש לא פעם בן זוג שנושא את האובדן בשקט משלו - זוהר, בעלה של חנה, היה לצידה ברגעים הקשים ונשא את האובדן איתה. את העבודה הזאת, של לפגוש את הכאב בלי לברוח ולתת לו מקום, אני מלווה בליווי נשים בדרך להחלמה רגשית, ובמסלול מקביל לתהליך החלמה לגברים על בסיס התניא - שתי קבוצות נפרדות, כי ההתמודדות של כל אחד שונה במהותה.

להורדה: סיכום השיחה עם חנה גינדי

לצד ההאזנה, סיכמתי את השיחה בקובץ קצר להורדה - תמצית הסיפור, התובנות המרכזיות על אובדן היריון והפלה מאוחרת, והדרך מהכאב אל השליחות. זה כלי שאפשר לשמור, לחזור אליו ברגע קשה, או להעביר למישהי שזקוקה לו בדיוק עכשיו. אפשר להוריד את סיכום הפרק.

אפשר גם להישאר בקשר ולקבל את התכנים ישירות: אני שולחת פרוטוקול שבועי ונקודות חשובות מכל פרק לקבוצת השקט שלי בוואטסאפ, מקום שקט שאפשר לחזור אליו ברגעים קשים.