השיעור הזה, השלישי בסדרת להיגמל מהסבל ולכבוד י"ב-י"ג תמוז - חג הגאולה בחב"ד - מוקדש לרבי יוסף יצחק, האדמו"ר השישי. דרך "רשימת המאסר" שכתב בכלא הסובייטי, ודרך הבריחה המופלאה שלו מגרמניה הנאצית, נלמד משהו מעשי: איך יוצאים מגלות אישית לגאולה, ואיך צומחים דווקא ממקומות שהטבע לא אמור לשרוד בהם.
מה זה חג הגאולה - ולמה הוא נוגע לכל אחד
לפני הכול, חשוב לי להסביר מה אנחנו מציינים. י"ב וי"ג בתמוז הם הימים שבהם שוחרר רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי של חב"ד, ממאסרו ברוסיה הסובייטית בשנת 1927. אבל הגאולה שאנחנו חוגגים איננה רק היציאה ההיסטורית שלו מהכלא - היא קריאה לכל אחת ואחד מאיתנו להיגאל מ"המיצר" הפרטי שלו. כמו שאומרים לזכור בכל יום את יציאת מצרים - כלומר, איפה אני משחררת היום את המיצר שלי. וזו בדיוק הזווית שדרכה ניגש לכל השיעור: לא היסטוריה רחוקה, אלא מפה אישית ליציאה מהכאב.
מיינדסט של ביטחון - לא לראות את המציאות כפי שהיא נראית
ומהמקום הזה עולה הכלי הראשון: מה שהיום קוראים לו "מיינדסט", ובשפה של אמונה - ביטחון. חקרתי בעצמי איך הורים צומחים מלחץ כרוני של גידול ילד עם קושי, ומצאתי שהמשתנה המכריע הוא בדיוק זה: יש מי שחי עם "מיינדסט של כישלון" - כל נפילה מוכיחה שהעתיד אבוד - ויש מי שחי עם "מיינדסט של צמיחה", שרואה בכישלון דרך לגדול. אמא שמשדרת לילד שכישלון הוא סוף העולם, מגדלת ילד שיפחד לנסות; אמא שמשדרת שאפשר ליפול ולקום, מגדלת ילד שבגיל שלושים לא יפחד לפתוח עסק. אני עצמי הייתי שנים "מספר שתיים" בכל מקום, מתוך מה שחשבתי שהיא ענווה - והתברר שזו הייתה ענווה מדומה, מיינדסט של כישלון. רבי יוסף יצחק מלמד את ההפך: ביטחון מוחלט, עד כדי לא לראות בכלל את המציאות המאיימת כפי שהיא נראית.
לראות את הטוב - גם ב"אחר"
וכדי לחיות במיינדסט הזה, צריך קודם ללמוד לראות את הטוב - וזה קשה הכי הרבה דווקא במקומות שנראים אבודים. הרבי הביא את אלישע בן אבויה, "אחר" - מגדולי חכמי המשנה שהפך לכופר הכי מפורסם בהיסטוריה היהודית, שחילל שבת בפרהסיה. ובכל זאת, תלמידו רבי מאיר לא ויתר עליו: הוא הלך אחריו ללמוד תורה, כי ידע להסתכל לא על ה"קנקן" אלא על מה שיש בו. הרבי קרא את זה דרך המשנה - "הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש" - התורה שאלישע ספג בצעירותו נחקקה בו ואי אפשר למחוק אותה, גם אחרי שברח. אני מרגישה את זה על עצמי: כל החיים ברחתי, והנה אני יושבת ומלמדת תורה. דיו כתובה על נייר חדש. וזה בדיוק לב העניין - אנשים קיצוניים רוצים שחור-לבן, מותר-אסור; אבל הנשמה מורכבת, וכל מי שעושה עבודה אמיתית יודע שאנחנו "גם וגם".
וזה לא רעיון מופשט - זה קורה כל יום סביבנו. פעמים רבות אנשים פוסלים זה את זה בשם הדת: לפי עדה, לפי רקע, לפי עבר. זו "היסטריה מוסרית", והיא ההפך הגמור מגישתו של הרבי - כי מי שמשטיח אדם אחר לכדי תווית, מסתכל עליו במבט מצומצם. ובסוף, מי שנתפס בפסילה הזו הוא דווקא המסכן: הוא נאלץ להסתיר, לפחד ממה שיגידו, ולחיות בחרדה. "במומו פוסל" - מי שפוסל אחרים, לרוב פוסל בדיוק במה שהוא עצמו חושש לגביו.
חטא האדם הראשון - גבורה, לא חולשה
ומהמורכבות הזו הרבי בונה קריאה מהפכנית גם בסיפורי הכישלון הגדולים של התורה. קחו את חטא האדם הראשון. כולנו גדלנו לקרוא אותו כשורש הרוע - "מה היה לך, מצווה אחת היה לך לשמור". אבל הרבי אומר שקריאה שטחית מחטיאה את המסר. התלמוד מתאר שהאדם הצליח להתאפק שעה שלמה מול הנחש - הארכיטיפ, בשפה של קרל יונג, של הכוח שמושך אותנו להרס. והנחש הזה השקיע כוחות עצומים כדי להפיל אותו. אז השאלה איננה "איך הוא נכשל כל כך מהר", אלא ההפך: איך הצליח לעמוד מול מאמץ כה עצום במשך שעה שלמה. זו לא חולשה - זו גבורה. וזה מה שאני רוצה שכל מי שחי עם אשמה ובושה ישמע: במקום "איך בזבזתי שנים", אפשר לראות את החוסן שבעצם ההתמודדות, את הניסיון העיקש לחיות חיים רוחניים בעולם גשמי. על הכובד של האשמה והבושה, ועל הדרך להשתחרר מהם, הרחבתי בשיעור זעקת האימהות.
הנחש שעובד שעות נוספות - הכירו את הצל שלכם
וכאן חשוב לי להוריד את זה לקרקע, כי לכל אחד יש נחש משלו. אתן לכם דוגמה קטנה מעצמי: הפסקתי לאכול סוכר, ולאחרונה מצאתי שקניתי סוכריות ג'לי ושמתי אותן בקליניקה - "יאללה, תתכבדו". אי-שפיות: פעם אחת יותר מדי, אלף פעם לא מספיק. זו המחלה. אז לכל אחת שתסתכל איפה אצלה הנחש עובד שעות נוספות - שם בדיוק העבודה. החוכמה היא להיות מודעים לצל שלנו, לזהות איפה אנחנו הורסים לעצמנו, ולא ליפול שם. וזה דורש בדיוק את מה שדיברנו עליו בשיעור על כנות רדיקלית - היושר להודות איפה אנחנו נופלים, בלי לייפות.
נדב ואביהו - מנת יתר של רוחניות
ועוד דוגמה שהרבי הופך על פיה: נדב ואביהו, שני בניו של אהרן, שנכנסו למשכן ואש שרפה אותם. הפרשנים לאורך הדורות מנו סיבות רבות למותם - שנכנסו ללא רשות, שהורו הלכה בלי לשאול את משה, שנהגו בשחצנות - וכולן מציירות דיוקן שלילי של רודפי ריגושים אנוכיים. אבל הרבי אומר שכל המעשים אכן נעשו - ובכל זאת נבעו ממקור חיובי: תשוקה עזה וכמיהה לאלוקים, עד כלות הנפש. לא כדי להצדיק את הדרך שלהם - שכן משימתנו היא לקדש את החומר, לא לברוח ממנו - אלא כדי ללמוד מהם את עוצמת הרצון להתקרב. גם כאן, אותו עיקרון: לא שחור-לבן, אלא לחפור עד שמוצאים את הכוונה הטובה שמתחת למעשה.
"צעצוע לא עושה עליי רושם" - אירוע האקדח
ועכשיו לרבי יוסף יצחק עצמו, שכל התורה הזאת עומדת על חייו. הוא קיבל את הנשיאות בגיל 40, ב-1920, כשאביו נפטר ממחלת הטיפוס כמעט בפתאומיות - וזה קרה בעיצומה של המהפכה הבולשביקית, כשהשלטון הקומוניסטי החל לרדוף את היהודים ולדרוש מהם לנטוש את אמונתם. הרבי זיהה את הסכנה, ונעשה לאחד המנהיגים הלוחמניים לשמירת החינוך והזהות היהודית. וכשנעצר, קרה הרגע המפורסם: חוקר שלף אקדח ונופף בו מול פניו, וללא ניד עפעף ענה הרבי שהצעצוע הזה אינו עושה עליו רושם - "רק על מוגי לב שיש להם אל אחד וכמה עולמות; אבל לנו יש אל אחד וכמה עולמות". זו התודעה הכפולה: יש מציאות ארצית, כן, אבל יש גם עולם נסתר. וזה כלי מעשי - כשנכנסים לרגע מפחיד, אפשר לשאול: מי מולי באמת? צעצוע. אני עושה את הפעולות, וההחלטה של בורא עולם.
הבריחה מגרמניה - אמונה שמעל הטבע
והתודעה הזו לא נשארה מילים - היא הוכיחה את עצמה ברגע הכי מסוכן. אחרי ששוחרר מרוסיה ב-1927, נפל רבי יוסף יצחק מהפח אל הפחת - לתוך גרמניה הנאצית, ולוורשה הכבושה שבה ישבה מפקדת הנאצים. הצלתו אורגנה בלחץ שהפעילו חסידי חב"ד על הממשל האמריקאי, ובאמצעות קצין בשם רב-סרן ארנסט בלוך, שנשלח להוציאו. וכשהגיע הרגע, הרבי סירב לצאת לבד: הוא התעקש לצאת עם עשרים איש נוספים מלבד משפחתו, סירב להחליף את בגדי האדמו"ר לצורך הסוואה, ודחה את המזון הלא-כשר שהובא לקבוצה - הכול תחת סכנת מוות, במעבר דרך ברלין עצמה. זו אמונה שמעל הטבע. וזה בדיוק מה שהופך את כל התורה שלו ל"עזרה של מכור למכור": האיש שאומר לנו "העולם הוא גנו של אלוקים" עבר תופת אמיתית, ובכל זאת בחר לראות טוב. את הרעיון של "באתי לגני" פירטנו בשיעור להיגמל מהסבל.
רשימת המאסר - יומן מתוך התופת
ומכאן לספר עצמו. בזמן מאסרו כתב הרבי יומן, "רשימת המאסר", שאיננו מדריך מסודר לצמיחה - הוא פשוט תיאור. אבל דווקא בתיאור הזה, של אדם שמתפקד בתודעה גבוהה בתוך סיטואציה שמעל הטבע, מסתתרים הכלים. הוא מתאר איך באמצע התוועדות מגיעה אליו הידיעה שאורבים לו ושמזכירו נעצר - והנוכחים יושבים המומים, בפיות פתוחים. והרבי? הוא ביקש לשמור את הדבר בסוד, ולמחרת בשעה 11:00 קיים התוועדות כרגיל, המשיך בשליחות. קחו את זה לדבר הכי פשוט: אתה עושה פרויקט, יש קושי, יש קיטרוג - אתה סוגר את הבסטה? או אומר "יש לי פה שליחות, קשה, ממשיכים"? זה כל ההבדל בין גלות לגאולה.
מה נלמד בשיעור
- מה מציינים בי"ב-י"ג תמוז, ולמה "חג הגאולה" נוגע לגאולה האישית של כל אחד
- ההבדל בין "מיינדסט של כישלון" ל"מיינדסט של צמיחה" - ואיך הוא עובר להורים ולילדים
- איך הרבי קרא מחדש את "אחר", את חטא האדם הראשון ואת נדב ואביהו - לא כחולשה אלא כעומק
- מה מלמד אותנו אירוע האקדח על תודעה כפולה וביטחון מוחלט
- איך "רשימת המאסר" והבריחה מגרמניה הופכות למפה מעשית ליציאה מהכאב
כלים מהשיעור
- זכור מי אתה. אל תזדהה עם המצב, עם הכישלון, עם הפחד או עם הכאב - אתה בן של מלך.
- חבר את הסבל למשמעות. שאל "לשם מה אני עובר את זה", לא "למה זה קרה לי".
- המשך לצעוד גם כשהדרך לא ברורה. אתה עושה את הפעולות - התוצאות של בורא עולם.
- פעל מתוך ערכים, לא מתוך פחד. הפחד אנושי, אבל מי שחי לפי עקרונות - אין עליו שליטה.
מילון מושגים
- חג הגאולה (י"ב-י"ג תמוז) - ימי שחרורו של רבי יוסף יצחק ממאסר סובייטי ב-1927; בחב"ד יום של גאולה אישית ולאומית.
- רבי יוסף יצחק - האדמו"ר השישי של חב"ד (1880-1950), שהנהיג את החסידות בתקופת הרדיפות הקומוניסטיות והנאציות.
- מיינדסט של צמיחה - אמונה שכישלון הוא דרך לגדול ולא סוף פסוק; בשפת האמונה: ביטחון.
- תודעה כפולה - ההכרה בו-זמנית במציאות הארצית ובעולם הנסתר; "אל אחד וכמה עולמות".
- הצל - מושג של קרל יונג: החלקים ההרסניים והבלתי-מוכרים בנפש שיש להיות מודעים אליהם כדי לא ליפול בהם.
מהלימוד - אל העבודה עצמה
לקרוא על גאולה זה דבר אחד. לצאת ממנה בעצמך - להפסיק להזדהות עם הכישלון, לחבר את הסבל למשמעות, ולפעול מתוך ערכים ולא מתוך פחד - זה משהו אחר לגמרי, וכמעט בלתי אפשרי לבד. את התהליך הזה אני מלווה צעד אחר צעד בקורס 12 הצעדים לנשים ברוח התניא, ובמקביל בקבוצה המקבילה לגברים - במרחב מוגן ובהפרדה מלאה, עד שהגאולה הופכת מרעיון לדרך חיים.
